מלכתחילה - כפי שראינו - תכננו חברי מועצת העם שהאסיפה המכוננת תכתוב חוקה; כי על-פי אותה חוקה ייבחרו המוסדות הסדירים של המדינה; וכי עד להתכנס המוסדות הסדירים תמשיך מועצת המדינה בתפקידה, לאמור, בתפקיד החקיקה. והנה כאן, בפקודת המעבר לאסיפה המכוננת, נתחולל שינוי: האסיפה המכוננת אמורה מעתה לא אך לכתוב חוקה למדינה, אלא להוסיף ולהחזיק אף בסמכויותיה של מועצת המדינה הזמנית, קרי, בתפקיד החקיקה. שני תפקידים הוטלו עליה על האסיפה המכוננת:
תפקיד כתיבתה של חוקה המדינה ותפקיד חקיקתם של חוקים. גוף אחד ולראשו שני כתרים.
- נוסיף ונזכיר באותו הקשר, שבהתאסף הרשות המכוננת אמורה הייתה מועצת מדינה הזמנית להתפזר ולהיעלם. וכדברסעיף 1 לפקודת המעבר לאסיפה המכוננת:
"המשך 1. מועצת-המדינה הזמנית תוסיף לכהן עד התאסף האסיפה המכוננת כהונתה של מדינת ישראל; בהתאסף האסיפה המכוננת תתפזר מועצת-המדינה מועצת- הזמנית ותחדל מלהתקיים".
המדינה הזמנית
ואמנם, משקנתה האסיפה המכוננת את סמכויות החקיקה של מועצת המדינה הזמנית - בנוסף לסמכויותיה כ"אסיפה מכוננת" - מה צורך היה עוד בגוף נוסף בעל סמכויות מקבילות לחקיקה? מכאן ההוראה על דבר חדילתה של מועצת המדינה הזמנית.
- מועצת המדינה הזמנית חקקה את פקודת הבחירות לאסיפה המכוננת, והבחירות נערכו כסדרן. אלא שהאסיפה המכוננת - למצער, בשמה - לא האריכה ימים. ביום ה-14.2.49 נתכנסה האסיפה המכוננת לישיבתה הראשונה, וכעבור יומיים - ביום ה-16.2.49 - חוקקה אתחוק המעבר. סעיף 1 לאותו חוק גזר כליה על שמה של "האסיפה המכוננת". וכלשונו:
--- סוף עמוד 480 ---
"שם 1. לבית המחוקקים במדינת ישראל ייקרא 'הכנסת'. לאסיפה בית המכוננת ייקרא 'הכנסת הראשונה'. לציר האסיפה המכוננת ייקרא המחוקקים 'חבר הכנסת'".
וחבריו
הנה כי כן, נעלמה ואיננה "האסיפה המכוננת" ותחתיה באה "הכנסת הראשונה".
- הכנסת הראשונה - היא "האסיפה המכוננת" ככינויה בתחילת דרכה - לא כתבה חוקה לישראל. ויכוחים ערים ניטשו בה סביב השאלה אם תחקוק חוקה - ומה חוקה תחקוק, אם תחקוק - ולסוף נתקבלה החלטה שנודעה בכינויה כ"החלטת הררי" - על שם מציעה, חבר הכנסת יזהר הררי. על החלטה זו, ועל משמעותה, נוסיף ונדבר להלן, ולענייננו עתה נאמר אך זאת, שהחלטת הררי דחתה למעשה - באין מועד קבוע - קבלתה של חוקה. באותה החלטה אין עוד מדברים על "חוקה" אלא על "חוקי יסוד", בשונה מחוקה. כך היה עד למועד סיום כהונתה של הכנסת הראשונה, ודבר לא נשתנה לאחר מכן: לא בכנסת השנייה, לא בכנסת השלישית ולא באף כנסת שלאחריהן. ועד עצם היום הזה.
- עד כאן - ציוני דרך אחדים במעשי החקיקה שהיו. נעבור מכאן לפירוש הדברים ולניתוחם.
הכנסת כמחזיקה בסמכות מכוננת; שריונם של חוקים
- ענייננו עתה הוא בשאלה אם מחזיקה הכנסת דהאידנא בסמכות מכוננת - לאמור: בסמכות לחוקק חוקה פורמאלית לישראל - ולעניין זה חשוב שנבחין ונבדיל בין שני אלה: בין שאלת סמכותה של הכנסת להפעיל סמכויות של אסיפה מכוננת - קרי: סמכויות לחקיקתה של חוקה - לבין שאלת סמכותה של הכנסת לחוקק חוקים משוריינים. לא הרי סמכות זו כהרי סמכות זו, ולא בהכרח נוכל ללמוד מסמכות אחת לרעותה. אכן, סמכות מכוננת לחקיקת חוקה עשויה לכלול, על דרך העיקרון, כוח לחוקק חוקי חוקה משוריינים, ואפשר בכוח זה עיקר. ואולם היסק זה הוא חד-סיטרי.
לשון אחר: סמכות לחוקק חוקים משוריינים אין היא משמיעה, כשהיא לעצמה, סמכות לכנסת כרשות מכוננת. אפשר שהכנסת תקנה סמכות לחוקק חוקים משוריינים, וסמכות כוננת לא תהיה לה. כפי שנסביר בפרוטרוט להלן, זו אמנם דעתנו: הכנסת קנתה סמכות לחוקק חוקים משוריינים - במגבלות מסוימות - אך נעדרת היא סמכות של רשות מכוננת.