רצף שנשמר בידי אותן הוראות מעבר שציטטנו אין הוא אלא בנושאי חקיקה בלבד אך לא בנושאי חוקה.
--- סוף עמוד 484 ---
- כיום מכהנת הכנסת השלוש-עשרה. כנסות ישראל רדפו - ותרדופנה - האחת את רעותה, וכל כנסת היא כקודמתה. אחת, יחידה ומיוחדת הייתה "האסיפה המכוננת", היא "הכנסת הראשונה". כנסת של היום - היא הכנסת השלוש-עשרה - מקור סמכותה הוא בכנסת של אתמול, בכנסת השתים-עשרה, וכנסת של אתמול מקור סמכותה הוא בכנסת של שלשום. כך נמשיך במסענו לאחור עד הגיענו אל "הכנסת הראשונה". כאן נעצור קמעא, נסיר אדרת מעל "הכנסת הראשונה"והנה לפנינו "האסיפה המכוננת". הליכה נוספת לאחור לא תהיה עוד בשעטה - כהליכה שקדמה לה - שכן "האסיפה המכוננת", שלא כשאר כנסות, הייתה בבחינת "בת-אלים". מקורה לא היה בכנסת שקדמה לה אלא במחשבתם של מחוללי המדינה. מועצת העם היא שהכריזה על הקמת המדינה, היא שקבעה אלו מוסדות יוקמו, היא שהגתה את "האסיפה המכוננת", והיא שייעדה לה את תפקידה הראשון:
לחוקק חוקה לישראל. ההכרה בסמכותה של מועצת העם לקבוע כל אלה מקומה הוא אל מעבר לשיטת המשפט בישראל והיא "הנורמה הבסיסית" לקיומנו (המשפטי) כמדינה.
- נזכור ונזכיר, כי אותה "אסיפה מכוננת" - על-פי קביעתה של מועצת העם בהכרזה על הקמת המדינה - אמורה הייתה לסיים כתיבתה של חוקה תוך מספר חודשים זעום; לכתוב - ולהיעלם. אכן, אחת, יחידה ומיוחדת. משידענו כל אלה, נוסיף ונדע כי ייעודה של "האסיפה המכוננת" לכתיבתה של חוקה היה ייעוד אישי וחד-פעמי.
סמכותה של האסיפה המכוננת לכתוב חוקה לא ניתן היה לראותה כזכות קניין הניתנת להעברה לרצון בעליה. הייתה זו מעין נאמנות שמועצת העם אמרה להפקיד בידי הרשות המכוננת, ונאמנות - כידוע - אין מעבירים מיד אל יד לרצונו של הנאמן. אכן, בלכתו אל הקלפי לבחור את "האסיפה המכוננת" - כהוראת פקודת הבחירות לאסיפה המכוננת - אמר העם לבחור "אסיפה מכוננת" שתפקידה הוא לכתוב חוקה לישראל.
האסיפה המכוננת אמורה הייתה, אמנם, להחזיק גם בסמכויות רגילות של חקיקה;
ואולם סמכויות אלו עמדו לעצמן, ועיקר תפקידה נשאר כשהיה, הכול על-פי דברו של מי שמקיים בגופו את "הנורמה הבסיסית". לכאורה אפוא לא קנתה האסיפה המכוננת
סמכות להעביר את סמכותה המכוננת לאחר. ראו והשוו: NIMMER, SUPRA, AT
1240-1239. אני מסכים לדבריו של פרופסור נימר, ואוסיף עליהם כפי שאפרש גם להלן.
- אכן, כלל יסוד הוא במשפט - מקורו בשכל הישר - ששליחות אינה ניתנת
להעברה; אין השליח עושה שליח: DELEGATUS NON POTEST DELEGARE. ראו, למשל ע"פ 74/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' הורנשטיין [61]. אמון שנתתי באדם, אין אותו אמון ניתן, על-פי עצם טיבו, להעברה. שליח אינו רשאי לבקש מאחר - שלא על דעת השולח - כי יבצע את דבר השליחות (ראו סעיף 16 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965: "אין שלוח עושה שלוח לנושא שליחותו אלא אם הורשה לכך במפורש, או מכללא..."). יש דברים שהם אישיים לאדם, ואת אלה אין לו לאדם לא כוח ולא סמכות להעבירם לאחר.