וכן הם דבריו של חבר-כנסת ישראל ישעיהו-שרעבי:
"...אנחנו מדינת חוק. המשפט הישראלי פועל כתיקונו. בזה אין מי שיפקפק.
אך ספק אם מישהו העניק לנו סמכות לכבול ידיהם ורצונם של נבחרי העם שיבואו אחרינו, על ידי חוקה נוקשה, משוריינת ומיוחסת, ושדווקא הם לא יוכלו ליהנות מאותה זכות, שאנחנו עצמנו נהנים ממנה, להחליט ברוב רגיל מה שנראה להם כנכון וצודק ... במה אנו מיוחסים מהם ובמה זכותם פחותה מזכותנו.
הווה אומר, שלא זו בלבד שאין לנו פנאי, שאין אנו יכולים לומר לכנסת 'שמש בגבעון דום', לשם מאמץ חד-פעמי, כפי שמציע חבר-הכנסת קלינגהופר, עד שתעובד חוקה מגובשת ומיוחסת, אלא אף אין אנו יכולים ליטול לעצמנו סמכות מרחיקת לכת זו. ומי שרוצה סמכות כזו, יצטרך לבקש אותה ממקור הסמכות - העם עצמו" (שם, בעמ' 1037).
וחבר-כנסת דוד בר-רב-האי:
"מה שאני שולל ביסודו הוא שיש חוק מסויים אשר יכול לקשור מהיום דור שני, ... " (שם, בעמ' 1043).
דעתו של שר המשפטים ד"ר דב יוסף, הייתה נחרצת כי אין בכוחה של הכנסת לכבול את עצמה. ופעם אחת אמר דברים אלה:
"גם לא ברור לי על יסוד מה מניח חבר-הכנסת קלינגהופר שיכול הוא להציע שהצעת חוק זו תתקבל רק אם יצביעו בעדה שני שלישים של כל חברי הכנסת.
תקנות הכנסת אינן יודעות, כיום בכל אופן, שום הגבלה על זכותה
--- סוף עמוד 498 ---
של הכנסת להחליט ברוב דעות של המשתתפים בהצבעה. ודבר זה אין בכוחו של חבר-הכנסת קלינגהופר לשנותו על-ידי שהוא כולל סעיף למטרה זו בהצעת החוק שלו. על כל פנים, כל עוד הצעת החוק שלו לא נתקבלה, היא בוודאי איננה חוק ומה שכתוב בתוכה איננו מחייב את הכנסת. הווה אומר, שגם רוב רגיל של המצביעים אשר יצביעו בעד הצעתו יתנו להצבעה תוקף של חוק. ומה הצדק שעשרים מתוך שלושים חברים אשר יצביעו בעד הצעת חוק יוכלו, לפי הצעתו, לכבול את ידי הכנסת שתשב ותדון בענין החוק הזה כעבור חמש-עשרה שנה, ושאפילו רוב של כל חברי הכנסת אז, שהם יהיו פי שלושה מעשרים, לא יוכלו לשנות ממה שנקבע בהצעת החוק שלו? ודבר שיכול להיקבע, כפי שאמרתי, וכפי שהרבה חוקים אצלנו נקבעים, בהצבעה של 15, 18, 20 ו-22 חברי כנסת. באיזה הגיון ובאיזה יסוד מוסרי אפשר לבוא ולהגיד לכנסת:
הגבילו את עצמכם? מה ש-15 חברי כנסת יעשו כשיעבירו חוק כזה, יהיה קיים לעולם ועד, ואפילו 61 חברי כנסת לא יוכלו לבטלו. לפי איזה צדק, לפי איזו מוסריות?" (ד"כ 38, בעמ' 789).