וזו הייתה דעתו של חבר הכנסת בנימין הלוי:
"במשפט העברי מצאתי שתי מימרות יפות לעניין זה. הראשונה: 'אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים'. אם אנו כובלים את עצמנו נהיה בגדר חבושים בבית-האסורים ולא נוכל בעצמנו להתיר עצמנו אלא אם יבוא בית-המשפט ויאמר: כבלים אלה אינם תקפים. עקרון אחר של המשפט העברי: 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'. אם הכנסת אסרה על עצמה ברוב רגיל לתקן חוק-יסוד, אותה הכנסת בחוק רגיל יכולה להתיר מעצמה את הכבלים האלה. הצעת החוק הזאת עומדת בסתירה לעקרונות אלה. אין זה מן התבונה להיכנס לכבלים אלה" (ד"כ 78 (תשל"ז) 956).
וכן הם דברי חבר הכנסת דוד צבי-פנקס:
"כן יש חושבים, שהחוקה צריכה להיות בבחינת חוק מיוחס, שאי-אפשר או קשה יהיה לשנותו. הסבירו לנו את הדברים המקובלים בעמים אחרים בענין חוקה נוקשה וחוקה גמישה. אינני מתאר לעצמי שנוכל לקבל משהו מכל
--- סוף עמוד 500 ---
המושגים האלה. אשר לחוקה נוקשה וחוקה מיוחסת, הריני נזכר בדבר הידוע לכולנו, שהיה בקונסטיטוציה של מלך טיפש - המלך אחשוורוש, שמלך על שבע ועשרים ומאה מדינה, מהודו ועד כוש. שם היתה קונסטיטוציה שאמרה: 'כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב'. האם אנחנו נקבל קונסטיטוציה 'מוצלחת' כזו שהייתה שם?
האם יעלה על הדעת שהבית הזה ימנע מעצמו, או מהבתים שיבואו אחריו, להחליט ולעשות את הדרוש ברגע הנכון?" (ד"כ 5, בעמ' 1263).
הרבינו להביא מדבריהם של חברי הכנסת, ולו כדי להוכיח ולהיווכח כי דעת הכנסת לדורותיה לא הייתה אחת ויחידה. היו רבים, רבים וטובים, שסברו כי אין לה לכנסת סמכות מכוננת, וסברה זו אסור לנו שנעלים עינינו ממנה בבואנו להכריע בשאלה אם קנויה לה לכנסת דהאידנא סמכות מכוננת.
לעניינה של "החלטת הררי"
- חבריי רואים ב"החלטת הררי" אחת החוליות החשובות בשרשרת הבלתי פוסקת, לדעתם, שתחילתה בסמכותה של האסיפה המכוננת לחוקק חוקה וסופה (לעת הזו) בסמכותה של הכנסת דהאידנא לחוקק חוקה. אינני מסכים לדעתם. ראשית לכול, נזכור ש"החלטת הררי" אינה אלא החלטה, וקשה בעינינו כי נתלה סמכות לכינונה של חוקה על החלטה גרידא של הכנסת. שנית, קריאה בדברי הכנסת תלמדנו כי שבעים פנים לה ל"החלטת הררי", וכי כל חבר-כנסת נאחז בה להוכחת טיעון הרצוי והנוח לו מבחינה פוליטית. היטיב לתאר את המצב חבר-כנסת ניר-רפאלקס באומרו דברים אלה:
"כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה. חבר-הכנסת ישעיהו מצא לנחוץ לחזור לוויכוח שהתקיים בכנסת הראשונה במשך ארבעה חודשים, מתחילת פברואר 1950 עד 13 ביוני אותה שנה. חושבני שאם רוצים לחדש את הוויכוח אם יש צורך או אין צורך בחוקה במדינת ישראל, הרי לפחות צריך להביא לאחר זמן כה רב נימוקים חדשים שלא שמענו אותם לפני שלוש-עשרה שנה. הנימוק היחיד ששמענו עכשיו מפי חבר-הכנסת ישעיהו היה אותו נימוק ששמענו עשר או עשרים פעם בשעתו מפי ראש הממשלה, שאין לקשור את הדורות הבאים בחקיקת חוקה. בינתיים חלף דור אחד ויחלוף גם הדור השני, ואף פעם אי-אפשר יהיה לקשור את הדורות הבאים, ואף פעם לא תהיה לנו חוקה.