וכן חבר-כנסת ניר רפאלקס (יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט):
"ההחלטה הזאת היתה כעין פשרה בין המצדדים בחוקה ובין שולליה, וככל פשרה לא יכלה להשביע את רצון אף צד, ותוצאות ההחלטה הזו היו כאלה, שכל צד מסביר את ההחלטה כאילו נתקבלה לשביעות רצונו הוא" (ד"כ 20 (תשט"ז) 2216).
ובמקום אחר:
"... כל זה נובע מן 'החטא הקדמון', מן ההחלטה שנתקבלה לפי הצעת חבר-הכנסת הררי, הצעה שדוגלים בה גם המצדדים בחוקה וגם המצדדים בלא-חוקה. אלא סומכים על החלק הראשון האומר שצריך לתת חוקה למדינת ישראל. ואלה סומכים על החלק האומר שצריך לתת אותה מגילות מגילות או פרקים פרקים. ופרקים פרקים הרי זה ענין לדורות" (ד"כ 21 (תשי"ז) 29).
וכן היו דבריו הבאים של חבר-כנסת ניר-רפאלקס בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט:
"כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בדרך כלל בעולם כולו קיימות הן חוקות נוקשות והן חוקות גמישות. אין זאת הלכה שכל חוקה מוכרחה להיות נוקשה.
יש טעם לכאן ויש טעם לכאן.
קודם כל איננו מקבלים פה חוקה; אנו מקבלים רק חוק-יסוד אחד, אשר יהווה פרק אחד בחוקה... אי אפשר איפוא לשריין את כל הסעיפים האלה של החוק ברוב של שני שלישים. יש טענות נגד חוקה נוקשה בכלל, וטוענים כי בעצם על-ידי חוקה נוקשה נותנים פריבילגיה למיעוט. אם אומרים שאפשר לשנות זאת רק ב-80 קולות, נניח ש-78 חברי הכנסת רוצים לשנות ו-42 אינם רוצים לשנות - אזי נותנים פריבילגיה מסויימת למיעוט. מפני זה יש מתנגדים לחוקה נוקשה..." (ד"כ 23, בעמ' 927).
--- סוף עמוד 504 ---
וזו הייתה אף דעתו של שר המשפטים, פנחס רוזן:
"אין אני מתייאש מכך שאנחנו יכולים בתקופת כהונתה של כנסת זו להגיע לידי אותם חוקי-היסוד, אשר יצטרפו אחר כך, כפי שהוחלט ב-1950, לחוקה, לקונסטיטוציה.
כמובן, גם כשנעשה מלאכה זו, אף כשנגיע לצירוף המגילות לחוקה אחת, עוד לא פסקנו בשאלה הגדולה, שבה אולי הבית מחולק: אם החוקה תהיה נוקשה או חוקה גמישה; וכשאני מדבר כאן בשם הממשלה, לא אביע דעה אישית, אם כי דעתי האישית ידועה פחות או יותר" (ד"כ 28 (תש"ך) 586).
ונסיים בדבריו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון שאמר כך (בדיון על נושא החוקה שנסתיים ב"החלטת הררי"):
"הוויכוח העומד לפנינו הוא חוקה או חוקים, חוקת-יסוד כוללת ועליונה, או חוקי-יסוד הקובעים כשאר החוקים משטר המדינה והליכותיה ומגדירים זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים" (ד"כ 4, בעמ' 812).
קיצורם של דברים: לא נוכל לומר - בשום פנים ואופן - כי החלטת הררי אינה אלא חוליה בשרשרת רצופה של סמכות מכוננת שעברה ונתגלגלה מן האסיפה המכוננת ועד לכנסת דהאידנא. נהפוך הוא. החלטת הררי הייתה מעין פשרה, וכדרכן של פשרות ראה בה כל אחד את שביקש לראות בה. המרב שניתן למצות מהחלטת הררי הוא זה, שתחת חוקה מעשה מיקשה תחוקק הכנסת "חוקי יסוד", וכי בבוא העת ייעשה לאיגודם של אותם חוקי יסוד ולהכנסתם תחת חופה אחת. אימתי ייעשה הדבר? כיצד ייעשה הדבר? מה יהיה מעמד הפורמאלי של חוקי היסוד? שאלות אלו ושאלות נלוות אליהן נותרו תלויות בחלל באין מענה. ואין פלא בדבר. החלטת הררי עיקרה היה להקפיא את המירוץ לחוקה פורמאלית ונוקשה. כוונתה לא הייתה לייסד הליכים לחקיקתה של חוקה. לא ייפלא הדבר בעינינו אפוא, ששאלת מעמדם הפורמאלי של חוקי היסוד לא הוכרע בה. שאלה זו לא הוכרע בה בכוונת מכוון. ראו עוד קרפ, במאמרה הנ"ל, בעמ' 337.