סיכום ביניים
- נסכם את דברינו עד כה וכך נאמר: האסיפה המכוננת מראשית ימיה של המדינה קנתה סמכות "אישית" לכונן חוקה למדינה, ולו קיימה את שצוותה לעשות כי אז זכינו בחוקה. ואולם האסיפה המכוננת לא כוננה חוקה, ולאחר שחדלה - עם פיזורה של הכנסת הראשונה - נעלמה ואיננה אף הסמכות לכונן חוקה. כנסות שבאו לאחר הכנסת הראשונה לא ירשו את סמכותה של האסיפה המכוננת. אף החלטת הררי לא היה בה ואין בה כדי לתמוך בסמכותה של הכנסת לכונן חוקה. הוספנו וראינו כי חברי-כנסת רבים הביעו דעתם, במהלך השנים, כי אין לה לכנסת סמכות לכונן חוקה.
הקנתה הכנסת סמכות לכונן חוקה
שלא בירושה מן האסיפה המכוננת?
- כפי שאמרנו בראשית דברינו, מייסדים חבריי את סמכותה של הכנסת לכנן חוקה למדינה על כמה וכמה עמודים. הוספנו ואמרנו עוד זאת, שבדיקה מדוקדקת תגלה לנו כי כל אחד מן העמודים סומך עצמו, במידה רבה או במידה רבה מאוד, על סמכותה המכוננת של האסיפה המכוננת ועל רצף הסמכות מאז האסיפה המכוננת ועד לכנסת של היום. עתה, שהגענו למסקנה כי סמכות שהייתה לה לאסיפה המכוננת לא עברה בירושה לכנסות שלאחר הכנסת הראשונה, דומה שמסקנה נדרשת מאליה היא כי אין לה לכנסת סמכות לכונן חוקה.
- ואולם כך גם אחרת. חבריי מדברים על הסמכות הבלתי מוגבלת של הכנסת; על כלל ההכרה של השיטה; ועל הפירוש הראוי למכלול ההיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל. כשאני לעצמי, אתקשה לייסד על עיקרים כלליים, מעורפלים וערטילאיים אלה סמכות אופרטיבית לכנסת לכונן חוקה לישראל. הסימנים שחבריי מונים אין די בהם ואין הם אוצרים כוח, לדעתי, כדי לארוז בצקלונה של הכנסת סמכות כה מרחיקת לכת כסמכות לכונן חוקה. לא אדע מניין קנתה הכנסת ריבונות בלתי מוגבלת. לא מצאתי ראיה מכרעת - או אף ראיה מספקת - לכך שתפיסתנו החברתית וההסכמה החברתית מעניקות לכנסת סמכות לכונן חוקה; נהפוך הוא: חיפשתי אך לא נמצאה לי אמנה שנכרתה בין העם לבין הכנסת ואשר בה אמר העם להנות לכנסת סמכות לכונן חוקה נוקשה. כן אינני סבור - כפי שאפרש עוד להלן - כי פירוש מעשי הכנסת עד כה מוליך אותנו בהכרח לעבר הכרה כי הכנסת מחזיקה בסמכות לכונן חוקה.
--- סוף עמוד 509 ---
דרך אגב: עובדה מוכחת היא, שהכנסת שינתה בעבר חוקי יסוד בחוקים מן המניין, לאמור, הכנסת לא ראתה חוקי יסוד כחוקים בעלי מעמד מיוחד לעצמם, כחוקים הנמנים עם חוקי חוקה שרק חוקי חוקה אף הם כוחם עמם לשנותם. הוא הדין בפסיקת בית המשפט העליון, שלא ראתה להבחין לענייננו כאן בין חוקי יסוד לבין חוקים רגילים (ראו האסמכתאות בפיסקה 131 להלן). האין בעובדה זו, באשר היא, כדי ללמד כי על-פי כלל ההכרה במשפט המדינה אין הבחנה משפטית מכרעת בין חוקי יסוד לבין חוקים מן המניין? כי הפירוש הטוב ביותר להיסטוריה של שיטת המשפט בישראל הוא זה, שחוקי יסוד וחוקים מן המניין כולם כאחד מצויים על מישור נורמאטיבי אחד?