כמסתבר, זו גם דעתם של המלומדים שפירא וברכה, במאמרם הנ"ל. באותה דעה:
שפטלר, במאמרו הנ"ל; הורנשטיין, במאמרו הנ"ל. דומה שזו אף דעתו של הנשיא לנדוי, במאמרו הנ"ל.
שנית, עיון בדברי אותם מלומדים ילמדנו בעליל כי רובם מספקים עצמם בחוזרם על דברי מי שקדמו להם, בלא הסבר ובלא הנמקה, כמו המדובר בתורה האחת והיחידה שנכתבה, שנתקבלה ושנמסרה לנו למשמרת. האם אי פעם כך נפסקה הלכה בבית המשפט העליון, בנושא קונסטיטוציוני או בכל נושא אחר?
אשר-על-כן, הבו נדבר בטעמיהם של אותם מחברים ומלומדים ולא בשמותיהם, בגופם של דברים ולא בגופם של אנשי שם, במשקלם של טעמים ולא במספרם של מלומדים.
אמרתי ועשיתי: עיינתי בדבריהם של המלומדים עיין היטב, הפכתי והפכתי בהם, ואומר בפנים גלויות ובפה מלא: לא נמצאו לי בכל אלה תשובות לקושיות שאני מעלה בדבריי: יש מן המלומדים - והם הרוב - שאינם נדרשים כלל לאותן קושיות, ויש מהם שתשובותיהם לקושיות אין הן תשובות ראויות. מכל מקום: כל המלומדים משתיתים את דבריהם על הרצף הקונסטיטוציוני שהיה, לדעתם, למן האסיפה המכוננת ועד לכנסת דהאידנא; ומשנמצא לנו שרצף זה אינו בנמצא, שוב אין בדברי אותם מלומדים כדי להיות לנו לעזר.
- זאת ועוד: קשה לי להימנע מהתרשמות כי התומכים בתורת שני הכתרים נערבבו להם, למצער לחלק מן המלומדים, נושאי פרוגרמה בנושאי משפט, משפט רצוי במשפט מצוי. ומתוך ששואפים הם לכינונה של חוקה בישראל - חוקה שתשמור על היחיד מפני כוחו של השלטון - מחפשים הם דרך לעיגונה של חוקה כזו במשפט הקיים. רוחי עמהם:
גם אני אבקש חוקה לישראל - בנושא זכויות הפרט - והמקדים ישובח. אך דומני כי בראש ובראשונה חייב שיימצא לאותה חוקה עיגון של אמת - ועיגון בטוח - במשפט הקיים. נזכור כי חוקה פירושה פסילת חוקי כנסת החורגים מן החוקה; ועד שאסכים כי ניתן, אמנם, לפסול חוקי כנסת בהיותם חורגים מעקרונות יסוד הקבועים אף הם בחוקי הכנסת, אבקש למצוא משען בטוח לאותה סמכות מרחיקת לכת.
--- סוף עמוד 511 ---
בסוף כל הסופות, אין זה דבר קל שכחמישים שנה לאחר קום המדינה נפסוק - כך, בעט קל - כי סמכות נתונה לה לכנסת לחוקק חוקה, וכנגזרת מכך: כי סמכות קנויה לו לבית-משפט לפסול חוקי כנסת אך באשר פוגעים הם בזכויות יסוד ששוריינו בחוקה.
אכן, סמכות של בית-משפט לפסול חוקי כנסת, רואה אני אותה כסמכות מובנית ונלמדת מאליה בסמכות לחקוק חוקי-על. השאלה אינה אלא אם קנתה הכנסת, אמנם, סמכות לחקוק חוקה.
- בין שאר אסמכתאות מובאת דעתו של פרופסור בנימין אקצין, ומבקשים למצוא בה אסמכתא לתורת שני הכתרים. קראתי את מאמרו הנ"ל של פרופסור אקצין, ומצאתי בו סימוכין גם לתורת שני הכתרים גם לתורת הריבונות הבלתי מוגבלת של הכנסת.
פרופסור אקצין אינו מוצא סתירה בין שתי התורות, שהרי מדבר הוא נכבדות גם בזו גם בזו. האם ניתן להסתמך על פרופסור אקצין גם לכאן וגם לכאן? ואולם לא בכך עיקר.
- כולנו נסכים כי שאלת סמכותה של הכנסת לחוקק חוקה לישראל, לאמור:
סמכותה של הכנסת לכבול את ידיה בחוקים משוריינים - בין כאסיפה מכוננת בין אחרת - הינה שאלה נכבדה מכל נכבדה. לדעתי - ועמדתי על כך - זו השאלה הנכבדה ביותר שעלתה לפני בית-משפט בישראל מאז קם ונהיה. וכדי כך נכבדה היא השאלה, שמורה למשפט קונסטיטוציוני - וכמוהו מורה לתורת המשטרים - ראוי לו שידבר בה באחד השיעורים הראשונים שהוא מלמד. הייתי תלמידו של פרופסור אקצין שתי שנים: