בשנת הלימודים 1954 למדתי מפיו שיעור ב"תורת המשטרים", ובשנת הלימודים 1955 למדתי מפיו שיעור ב"משפט קונסטיטוציוני". והנה, בשיעורים אלה לא לימדנו פרופסור אקצין דבר וחצי-דבר על סמכותה של הכנסת לחוקק חוקה, כאסיפה מכוננת או אחרת. האם לא נלמד מכאן כי פרופסור אקצין סבר - אותה עת - כי אין הכנסת מחזיקה בסמכות של רשות מכוננת לחקיקתה של חוקה?
- וכך גם באשר לדברים שאמר חבר-כנסת פרופסור הנס קלינגהופר. גם פרופסור קלינגהופר היה מורי, ובשנים 1958 ו-1959 שימשתי עוזר הוראה לו ב"משפט קונסטיטוציוני". וגם פרופסור קלינגהופר לא לימד דבר וחצי-דבר על סמכותה של הכנסת כרשות מכוננת לחוקק חוקה פורמאלית (כך היה אף בשיעורים ב"משפט מינהלי", שסמכותה של הכנסת כרשות מכוננת לא הוזכרה כלל מפי פרופסור קלינגהופר). שנים אלו כולן - שנות החמישים - היו קרובות מימינו אלה לאסיפה המכוננת ולכנסת הראשונה, והזיכרון ההיסטורי היה טרי יותר וטוב יותר. על-אף זאת, לא עלה על דעתם של המורים לתורת המשטרים ולמשפט קונסטיטוציוני - המורים בה"א הידיעה - דבר סמכותה של הכנסת כרשות מכוננת. גם על תיאוריית שני הכתרים לא שמעו, כנראה, ואף אנו לא שמענו מפיהם.
--- סוף עמוד 512 ---
- לא ביקשתי לומר שאדם אינו רשאי לשנות את דעתו. לא אמרתי ולא אומר כן.
אף לא אומר שאדם אינו לומד כל העת, לומד ומרחיב דעתו. ואם שינו פרופסור אקצין ופרופסור קלינגהופר את דעתם - שינו דעתם או הרחיבו דעתם - יבורך משנה דעתו ומרחיב דעתו. ואולם, העובדה שנקפו שנים כה רבות מאז היות הכנסת הראשונה ועד שתורת שני הכתרים באה לאוויר העולם, היא עצמה מעידה על התורה, שאין היא אלא היפותיזה. הראינו כי היפותיזה זו לוקה בסתירות פנימיות, ואמרנו כי לדעתנו אין זה ראוי כי נאמצנה. קשה בעיניי שהיפותיזה זו, באשר היא, יהא בכוחה להוליד סמכות לחקיקתה של חוקה ולביטול חוקי כנסת שיעמדו בניגוד לחוקה. לא כך בונים חוקה. לא בדרך זו קונה בית-משפט סמכות לביטולם של חוקים. חוץ מאשר אמירה כללית במאמרו הנ"ל של מר שטרנברג משנת 1958 (במולד), לא נולדה תיאוריית שני הכתרים אלא בשנות השישים (במאמרו הנ"ל של ד"ר רובינשטיין) ובשנות השבעים במאמריו הנ"ל של ד"ר קליין ובמקומות אחרים. ותורה זו לא קנתה שביתה לעצמה - בין מלומדים - אלא בשנים האחרונות ממש. נוסיף ונזכיר כי גם בכנסת הושמעו דעות שונות על סמכותה זו של הכנסת כאסיפה מכוננת.
- נמצא לנו אפוא זאת, שכעשרים שנה לאחר קום המדינה "נתגלתה" לפתע הסמכות לחוקק חוקה. ומשנתגלתה, נפלו מי שנפלו על התגלית כמוצאי שלל רב. הזו דרך לחוקק חוקה? והאם אין די בעצם הספק כדי שלא לאמץ את תורת שני הכתרים? אכן, היעלה על הדעת כי לאחר שינמנם כעשרים שנה, יקום אדם ממשכבו ויגלה בבוקר לא עבות כי כנסת ישראל מחזיקה בידה סמכות לחקוק חוקה? לא חוק עותמאני נידח
גילינו ב-YOUNG - חוקה לישראל גילינו! הייתכן?!
- יתר-על-כן: רשאי הוא מורה למשפטים להעלות תיאוריות כאשר יאבה, ולהרביץ תורה בתלמידיו בדרכו. החופש האקדמי כאוויר לנשימה הוא למורה באקדמיה, ומי יאמר לו מה תעשה. ואולם זו דרכו של מורה באקדמיה בדברו לתלמידיו: הנה אציג לפניכם תיאוריה-היפותיזה הנראית ראויה בעיניי. זה לדעתי פירושו של חוק, וכך ראוי הוא החוק שיפורש. בית המשפט העליון לא דן בה בסוגיה עדיין, וממילא לא נתן דעתו עליה. אני מקווה כי יום יבוא ובית המשפט העליון יאמץ לו היפותיזה זו כמשפט המדינה, כי כך ראוי לה וכך ראוי לנו. ואולם עד יבוא יום, הנה היא דעתי.
כך יציג מורה באקדמיה היפותיזה משפטית לפני תלמידיו, ואם כך יעשה יידעו תלמידיו את דרכם. ואת מכבדיי אכבד.
- גם פסיקת בית המשפט העליון לא מצאתי בה יסוד לסמכותה המכוננת של הכנסת. בית המשפט העליון הכיר, למעשה, בסמכותה של הכנסת לשריין חוקים מפני שינוי בהם, ובסמכותו של בית המשפט העליון להכריז על בטלות חוק העומד בניגוד להוראותיו של חוק שכך שוריין. כך היה בפרשות ברגמן [15], אגודת דרך ארץ [19], רובינשטיין [20], לאו"ר [21]. בתחילה - בפרשת ברגמן [15] - באה ההכרה על דרך של