--- סוף עמוד 513 ---
"נעשה ונשמע", אך עם הזמן חדרה ההכרה כי אכן זה דין, וכיום לא עוד יימצאו חולקים: לא על סמכותה של הכנסת לשריין חוק בהעמדת דרישה של רוב מיוחד בן 61 חברי-כנסת לשינוי בו, ולא על סמכות בית-משפט להכריז על בטלות חוק שבתוכנו עומד הוא בניגוד להוראותיו של חוק משוריין ואשר לא הצביעו בעבורו 61 חברי-כנסת (השוו עוד פרשת רובינשטיין [20], בעמ' 147-148 מפי השופט ש' לוין). גם אני לא אפרוש מן הציבור. אני מסכים בלב שלם לפסיקת בית המשפט, ובחלקו השני של פסק-דיני אני מנסה להניח תשתית משפטית עליה תנוח הפסיקה.
ואולם, למותר לומר כי אין בפסיקה זו כדי לחייב הכרה בקיומה של סמכות מכוננת בידי הכנסת. נהפוך הוא: חוץ מאשר אימרת אגב של חברי, השופט ברק (פרשת לאו"ר [21]; השוו עוד בג"צ 761/86 מיעארי ואח' נ' יושב-ראש הכנסת ואח' [63], בעמ' 873 מול אות השוליים ז), לא הזכיר בית המשפט באותן פרשות, ולו ברמז, את נושא הסמכות המכוננת כיסוד להכרעות הדין שעשה.
אשר לפסק הדין בפרשת כלל [37]. אכן, חברנו, השופט ד' לוין, מדבר בו על הכנסת "כרשות מכוננת". אלא שאמירה זו בא בלא כל הנמקה שהיא ובלא שהייתה כלל שנויה במחלוקת; ואילו שני השופטים האחרים שישבו עמו לדין לא הביעו דעה באשר לתורת שני הכתרים. קל וחומר אמורים הדברים בפסקי הדין האחרים שמזכיר חברי, הנשיא ברק.
נתקשה אפוא לומר כי בית המשפט העליון הכיר בקיומה של סמכות מכוננת. השאלה באה עדינו פתוחה. היא תישאר פתוחה גם לאחר פסק-דיננו זה.
נזכיר ונזכור עוד זאת, שיש להבחין הבחן היטב בין שאלת סמכותה של הכנסת כרשות מכוננת נותנת חוקה לישראל, לבין סמכותה של הכנסת לשריין חוקים. לא הרי סמכות זו כהרי סמכות זו. גם אנו סבורים שיש לה לכנסת סמכות לשריין חוקים (במגבלות מסוימות), אך בה בעת סבורים אנו גם זאת, שאין לה לכנסת סמכות של רשות מכוננת. ראוי אפוא שלא נערב מין בשאינו מינו, ושלא נלמד משריון לחוקה.
- ולבסוף: חוקי היסוד שחקקה הכנסת, גם בהם לא מצאתי חיזוק לתיאוריית הסמכות המכוננת או לתיאוריית הריבונות הבלתי מוגבלת. חוקי היסוד, כידוע, אינם אלא פרי לפשרת הררי, וכוונתה העיקרית של פשרה זו לא הייתה אלא לברוח מחקיקתה של חוקה. יתר-על-כן: חברי הכנסת עצמם נחלקו ביניהם לבין עצמם באשר לפועלה של החלטת הררי - רבים וטובים סברו, כפי שראינו, כי אין בה בהחלטה כדי לבקש חקיקתה של חוקה פורמאלית - ועל-כן לא אבין כיצד ניתן לראות בהחלטה זו תשתית לכינונה של חוקה נוקשה דווקא. החלטת הררי וכל שבא בעקבותיה אינם אלא משענת קנה רצוץ לייסודה של סמכות לכונן חוקה. בוודאי כך לאחר פיזורה של האסיפה המכוננת.