נוסיף אגב אורחא, כי קביעתו של רוב מיוחד חייבת שתמצא את מקומה בחוק דווקא, בעיקר משום שהמחוקק קבע מפורשות דרך לקביעתו של רוב, כאמור בסעיף 25 לחוק-יסוד: הכנסת. מטעם זה לא אסכים לדעתו של חברי, הנשיא ברק, בקובעו כי "נראה לי, כי הכנסת רשאית - בדרך של שינוי התקנון - לקבוע כי קבלת חוק תעשה בדרך של רוב מיוחס" (ברק, בספרו הנ"ל, פרשנות במשפט, כרך א, בעמ' 569).
- למדנו לדעת עד כה, כי דרישת רוב של חברי-כנסת לביטולו של חוק פלוני, לשינויו או לפגיעה בו, עשויה שתבוא במהלך שיגרת העבודה של הכנסת, וכי אין בה כל ייחוד משפטי. אכן, רוב של 61 הינו רוב "מיוחד" בהשוואה לאותו רוב של 23 חברי-כנסת שהצביעו בעד קבלתו שלחוק-יסוד: חופש העיסוק (הראשון). ואולם "ייחוד" זה אין בו כל רבותא מבחינת מעמדו החוקתי של החוק. לא ידענו על כל מניעה משפטית שהכנסת תקבל חוק ב"שריון 61", ולא מצאנו כל ייחוד משפטי בחוק מעין זה.
כך היא, למשל, קביעת השריון שבהוראת סעיף 3 לחוק להגנה על השקעות הציבור בישראל בנכסים פיננסיים: "אין לשנות חוק זה ואין לגרוע מהתוספת אלא ברוב של חברי הכנסת". הוראת חוק זו לגיטימית היא בעיניי, ולדעתי רשאית הייתה הכנסת "לכבול" את סמכותה בקובעה שריון זה לחוק. ראו והשוו, למשל, קרפ, במאמרה הנ"ל.
לא הכול סוברים כך. כך, למשל, חברי, הנשיא ברק, מטיל ספק בכבילה העצמית שבחוק הנ"ל. להשקפתו, ככל הנראה, אין כבילה עצמית תופסת אלא בחוק יסוד, בעוד שהחוק להגנה על השקעות הציבור בישראל בנכסים פיננסיים אין הוא חוק יסוד. ראו, למשל:
ברק, בספרו הנ"ל, פרשנות במשפט, כרך א, בעמ' 568-569: כרך ג, בעמ' 274-276.
דעתו של חברי בספרו מוקשה בעיניי, ומשני טעמים תורתיים. ראשית לכול, לא ידעתי מה הוא, לדעת חברי, "חוק יסוד" שיוכל להכשיר כבילה עצמית כזו שבחוק להגנה על השקעות הציבור בישראל בנכסים פיננסיים. לו באו בכותרתו של חוק להגנה על
--- סוף עמוד 541 ---
השקעות הציבור בישראל בנכסים פיננסיים שתי התיבות "חוק יסוד", האם היה בדבר כדי להכשיר את הכבילה העצמית? בין שנשיב על שאלה זו בחיוב בין שנשיב עליה בשלילה, גם תשובה זו גם תשובה זו לא יהיה כל אחת מן השתיים כדי לספק (אם נאמר כי יש בה בכותרת "חוק יסוד" כדי להכשיר, כי אז דומה עלינו שמשתעשעים אנו במילים; ואילו אם נאמר שאין די בה בכותרת "חוק יסוד" האדם וחירותו, וכי דינו של השריון בטלות כמעשה שנעשה בחקיקה בסמכות, כי אז דומני שהרחקנו לכת מאוד בהקניית סמכות לבית-משפט, באין אסמכתא לדבר בדבר חוק חרות ומפורש).