אליבא דידי, אמנם, אין רבותא במספר חברי הכנסת שיבקשו להגביל את סמכותה של הכנסת לחקיקה בעתיד. רוב רגיל כוחו עמו לשריין חוק לבלתי שנותו אלא ברוב של 61 חברי-כנסת ("רובו - ככולו"), ואולם גם רוב כביר אין בכוחו לשריין חוק לבלתי שנותו אלא ברוב של 62 (ומעלה) חברי-כנסת. במקרה זה האחרון, אפילו הצביעו בעד החוק המגביל כל חברי הכנסת כולם, גם אז אומר שהכנסת חרגה מסמכותה.
אכן, הכרה בכוחה של הכנסת לשלול מעצמה סמכות לשנות ברוב דמוקרטי - ברוב של 61 חברי-כנסת - חוק פלוני, מעלה חזות קשה.
- עקרון המסד של הכרעת הרוב עשוי ללמדנו שני אלה: אחד, סמכותה של הכנסת לחוקק חוקים, מובנה בה - כסמכות "טבעית" - כוחה לקבוע בחקיקה כי חוק פלוני לא ניתן יהיה לבטלו, לשנותו או לפגוע בהיקף תחולתו אלא אם תזכה ההצעה בתמיכתם של רוב ברי הכנסת, דהיינו, ב-61 מחברי הכנסת. אין צורך במקור דין לבר הכנסת כדי להקנות סמכות זו לכנסת: הסמכות טבועה בעצם קיומה כרשות מחוקקת עליונה וכנגזרת מן המשטר הדמוקרטי השורר בישראל. והמסקנה השנית: אותו עיקרון של הכרעת הרוב - הוא ולא אחר - יוסיף וילמדנו כי סמכותה של הכנסת לחוקק חוקים, מובנית בה - מאליה - שלילת כוחה לקבוע בחקיקה כי חוק פלוני לא ניתן יהיה לבטלו, לשנותו או לפגוע בהיקף תחולתו אלא אם תזכה ההצעה בתמיכתם של יותר מ-61 מחברי הכנסת. רוב של 61 הוא הגבול העליון, ומעבר לו תחרוג הכנסת מסמכותה.
- אין זו אלא דוגמה לסמכותה המוגבלת של הכנסת לחוקק לעצמה, להגדיר את כוחה שלה, לקבוע את סמכויותיה היא. דוגמאות נוספות לא תחסרנה. הנה דוגמה אחת:
כנסת פלונית מחוקקת חוק יסוד וקובעת בו כי תקופת כהונתה שלה עצמה תורחב בארבע שנים נוספות אל מעבר לארבע השנים שנקבעו בסעיף 8 לחוק-יסוד: הכנסת ("תקופת כהונתה של הכנסת תהיה ארבע שנים מיום היבחרה"). לשון אחר: כנסת פלונית נבחרה לארבע שנים והנה אומרת היא לכהן שמונה שנים תמימות. חוק זה, לדעתי, יהיה בלתי חוקי בעליל - מבחינה משפטית - ואפילו יצביעו עבורו כל מאה ועשרים חברי הכנסת אשר יאמרו להאריך את כהונתם שלהם). העם בחר בכנסת לארבע שנים בלבד. העם לא נתן ייפוי-כוח בידי הכנסת להאריך את תקופת כהונתה שלה עצמה
--- סוף עמוד 544 ---
לארבע שנים נוספות (לא נדבר, כמובן, בשעת חירום ובהארכתה של תקופת כהונה לאותה שעת חירום. ראו והשוו סעיף 9א לחוק-יסוד: הכנסת, כפי שהוסף בחוק-יסוד: הממשלה שלשנת תשנ"ב. הוראת חוק זו תחילתה ביום שייכנס לכהונתו ראש הממשלה שייבחר על-פי אותו חוק יסוד). וכדברו של דוד בן-גוריון בכנסת, לקראת הבחירות לכנסת השנייה: