"הכנסת צריכה להגיד לאיזו תקופה תיבחר הכנסת השניה, ואם נחליט שהתקופה היא לארבע שנים - לא תוכל הכנסת הבאה לשבת יותר מארבע שנים, כי מלכתחילה יבחר העם לארבע שנים" (ד"כ 8 (תשי"א) 1581).
ועוד: כנסת פלונית מבקשת לחקוק חוק שלפיו יצומצם מספר חברי הבית ויעמוד על תשעים חברים. תחולת החוק אמורה להיות לאלתר, ולפיו יסולקו מן הכנסת שלושים
חברים בהתאם להשתייכותם לסיעות PRO RATA )דהיינו, אין "הפליה" בין הסיעות ואין השתלטות של רוב על מיעוט). נמצא לנו אפוא, כי העם בחר במאה ועשרים חברים - אלה ואלה - והנה באה הכנסת ומורדת במנדט שקיבלה מן העם. חוק מעין זה כי ייחקק, יהיה החוק מעבר לסמכותה של הנסת וערכו כחרס הנשבר. החוק לא יתפוס מבחינה משפטית.
מדוגמאות אלו שהבאנו - מהן ומאחרות זולתן - נדע כי יש בנמצא כוחות "נסתרים", כוחות הטבועים בעצם קיומה של הכנסת ואשר יש בהם כדי להגביל את סמכותה - סמכותה הבלתי מוגבלת, לכאורה - לחקוק חוקים. ניתן דעתנו כי מדברים אנו עתה בסמכויות הכנסת כמחוקקת לעצמה ולא כמחוקקת לזולתה, כתפקידה העיקרי.
לא נדבר בהגבלות "בנות משפט הטבע" החלות על סמכותה של הכנסת לחוקק לזולתה (כגון: "כל-הבן הילוד היארה תשליכהו וכל-הבת תחיון" שמות, א, כב [ד]) שלא בסמכות זו ענייננו כאן.
- דברים שאמרנו אינם מקובלים על הכול. כך, למשל, בספרו הנ"ל, בעמ' 110-111, אומר פרופסור אנגלרד כך:
"...'האם יכול מחוקק ראשי לכבול את עצמו?' לדעתנו, התשובה היא חיובית ואין בה כל סתירה הגיונית. אין כל מניעה כי נורמה משפטית תתיחס לא רק להתנהגות מסוימת של אנשים, אלא לתקפותה של עצמה ולדרך שינויה. כפי שמחוקק יכול לקבוע את גבולות תחולתה של נורמה מבחינת הזמן והמקום, כך הוא יכול להורות כי הנורמה לא תשתנה אלא בהליך מיוחד, או על ידי גוף מיוחד. כן יכול הוא לקבוע כי נורמה מסוימת לא תבוטל ולא תשונה כלל, לא על ידו ולא אל [כך!] ידי גוף אחר. הוראה כזאת היא תקפה ...".
--- סוף עמוד 545 ---
לדעתו של פרופסור אנגלרד אפוא אין כל הבדל בין סמכותה של הכנסת לקבוע נורמות לעולם לבר הכנסת, לבין סמכותה לקבוע נורמות לעצמה. מכאן מסקנה, כי מחוקק ראשי - בהיותו מה שהוא - רשאי הוא לכבול את עצמו. דעתי שונה. לגירסתי, ייעודו של המחוקק הראשי הוא "לארגן" את העולם סביבו; כוחו "לארגן" את עצמו אינו אלא טפל ומשני, וממילא מוגבל הוא במטרותיו לאותה סמכות של "ארגון עצמי".