--- סוף עמוד 575 ---
כוללת זו או המושתתת עליה, שאינה אלא איזון בין קניין הפרט לצורכי הכלל, אלא אם כן ברי כי מידה זו חורגת במופלג מן המידה הראויה, וכי סופה שתותיר את זכות הקניין של הפרטים ללא מרחב מחיה ראוי. בשלב השני נקבעת זהותם של אלה שמהם יגויסו האמצעים הנדרשים להגשמת התכלית הראויה. גם קביעה זו תעמוד לביקורתו של בית המשפט (כגון בהפליה פסולה), בכפוף לחופש הבחירה בין אמצעים חלופיים שכולם באים לאזן בין התכלית הראויה והפגיעה בזכות. איזון זה מסור, כפי שכבר הובהר, אף הוא למחוקק ולא לבית המשפט. השלב השלישי מהווה פעולה אריתמטית של קביעת מינון הפגיעה.
הנה כי כן, מדובר בתהליך מורכב המושתת הן על מדיניות והן על רזי חישובים אקטואריים סבוכים, אשר לא אחת שנויים במחלוקת בין כלכלנים. מכאן גם מובנת נטייתו של בית המשפט הגבוה לצדק שלא להתערב בקביעת מדיניות כלכלית (ראה, לדוגמה, בג"צ 49/83 המחלבות המאוחדות נ' המועצה לענף החלב ואח' [77], בעמ' 523). ויובהר, כי לא אמרנו כל אלה כדי להסיק כי לא תיתכן ביקורת חוקתית על חוקים כלכליים, אלא כדי להדגיש את המתחייב מן המאטריה המבוקרת, כי על בית המשפט להרחיב בה את מעגל המינונים האפשריים לפגיעה, כדי שלא ייראה מתערב בתבונת המדיניות שנקט המחוקק.
- מכאן לשאלת נטל השכנוע, שעה שנטען כי קיימת בחוק פגיעה בזכות מהזכויות המנויות בחוק היסוד שאינה לתכלית ראויה, או שאינה עומדת בדרישת המידתיות.
לנטל השכנוע נודעת חשיבות כאשר נדרש בית המשפט לקבוע מימצאים עובדתיים. או אז מכריע נטל השכנוע בין שתי גירסאות סותרות השקולות זו לזו. כאשר נדרש בית המשפט להכריע הכרעה ערכית (כגון: איזון בין ערכים מתנגשים), אין משמעות מעשית לנטל השכנוע. הניתוח ההגיוני הוא הכלי שבית המשפט נזקק לו, וכלי זה מצוי באמתחתו. מכאן, כי לצורך הקביעה אם תכלית הפגיעה בזכות המוגנת היא תכלית ראויה אין לרוב משמעות לנטל השכנוע, והקביעה היא ערכית ביסודה. לנטל השכנוע תהא משמעות בקביעת מידתיותה של הפגיעה, ובלבד שהמידתיות אף היא אינה תולדה של איזון ערכים בלבד. תכונת הרכושיות של הקניין (קרי: היכולת לכמת את שווייה של הזכות הקניינית) היא שמחייבת את בית המשפט להיזקק לעובדות על-מנת לקבוע אם החקיקה הפוגעת בקניין עומדת בדרישת המידתיות. אם כן, לנטל השכנוע תהא משמעות מעשית בנסיבות אשר כאלה, שבהן יהיה על בית המשפט להכריע בין שתי מסכתות עובדתיות.