--- סוף עמוד 318 ---
שינוי תכוף ותדיר של חוקי יסוד הוא תופעה בלתי רצויה. מדינה מתוקנת איננה מתקנת את המסגרות הנורמאטיביות העקרוניות שלה חדשות לבקרים. אפשרות זו מעניקה את מרחב הנשימה הראוי לכנסת.
בחוק היסוד שלפנינו אין הוראה כדוגמת סעיף 8לחוק-יסוד: חופש העיסוק הדן בחוק חורג. מכאן כי אין לחוקק חוק הפוגע בזכויות שבחוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו שאינו עונה לתנאים ולסייגים אשר בסעיף 8של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא בדרך שינויו של חוק היסוד. חוק-יסוד משנים על-ידי חוק-יסוד.
מעמדו של חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו – סיכום
.63העיון המפורט כמובא לעיל מעלה, כי מבחינת מבנהו וסממניו מכיל חוק היסוד בשמו, בתוכנו ובצורתו קבוצת סימני היכר, המקנים לו מעמד חוקתי מיוחד בהשוואה לחוקי היסוד המוסדיים. אך מובן שאין כל בסיס לתיזה אשר גורסת כי אין לחוק היסוד כל שיוך לרובד הנורמאטיבי העליון, מאחר שנעדרים ממנו הסממנים הנוספים של הצהרה על עליונות או שריון. זהו גם מה שעולה בעקבות מתן הדעת לתכלית החקיקתית במובנה המשפטי המקובל (היינו מה שעולה מנוסחו ותכליתו של החוק, להבדיל מן המניעים הסובייקטיביים של חבר זה או אחר של הרשות המחוקקת).
ציינתי כי קביעת מעמדו של חוק היסוד לעומת חקיקה אחרת מן הראוי שתיעשה תוך מתן משקל כנדרש לתכלית החקיקתית הזכרתי את התכלית החקיקתית שגובשה על-ידי המחוקק: "הציבור ובתי-המשפט חייבים נאמנות ל'כוונת המחוקק' כמו שהועלתה על ספר החוקים, וכוונה שאין אתה מוצאה מובעת בחיקוק גופו אינו חוק" (בג"צ 131/65 סביצקי ואח' נ' שר האוצר ואח' [29], בעמ' 378). הפרשנות לפי תכלית החוק נעשית תוך נאמנות לכוונת המחוקק. אכן, אין אנו רשאים להעניק לחוקה מעמד של עליונות נורמאטיבית מושלמת ללא עיגון הדבר ברצון הכנסת. אולם הוא הדין לגבי היפוכו של דבר: אין אנו רשאים לרוקן חוקה ממעמדה במידרג הנורמאטיבי כי הדבר נוגד רצונה של הכנסת, כהשתקפותו בחוק היסוד, בנוסחו ובתוכנו. נאמנותנו לדברה של הכנסת מחייבת אותנו, בין שאנו סבורים כי החוק טוב ובין שאנו סורים כי החוק רע. זהו ההיבט האמפתי של השפיטה (לבונטין, במאמרו הנ"ל, ספר קלינגהופר, בעמ' 290).
לפנינו נדבך של המערכת החוקתית הישראלית, ששיוכו למידרג הנורמאטיבי החוקתי בא לביטוי מוחשי בהגבלה שהוא מטיל על חקיקה אחרת.
שינוי חוק-יסוד: סיכום
.64(א) הגיעה העת לסכם את דעתנו הן באשר לדרכי החקיקה החוקתית בדרך כלל והן בקשר לדרכי השינוי על-פי דין של שני חוקי היסוד הדנים בזכויות אדם או בקשר לפגיעה בהוראותיהם.