אני ער לכך שהגישה לטענה בדבר פגיעה בזכות קניין אינה אחידה בכל מדינה ומדינה, וכי במערכות החוקתיות השונות מתגלה מיגוון של גישות, החל בהימנעות המוחלטת של קנדה מעצם הדיון החוקתי בנושא זה, דרך קביעת העדיפות הנמוכה לנכונות להתערבות בענייני פגיעה בקניין בבית המשפט העליון בארצות-הברית, וכלה בבתי-משפט שהם פעילים ומתערבים יותר בביקורת על המהלכים הכלכליים הממלכתיים.
הגישה שלפיה יש מקום להרחבה של גישת ההתערבות, בכך שמספר ידים בידי בית המשפט של בדיקה כלכלית ועניינית של כל פרט, תנאי וסייג שבחוק, להבדיל מבדיקתו המהותית של החוק, גישה זאת תעניק לבית המשפט, לטעמי, סמכויות הצריכות להיות שמורות לרשות אחרת; קרי, היא תציב את בית המשפט במעמד של מעין בית מחוקקים עליון המקיים ביקורת עליונה לשמה ומחזיק בידיו סמכות של וטו על המדיניות (להבדיל מן החוקתיות) שביטוייה בחוק הנדון לפניה.
--- סוף עמוד 339 ---
דוגמה לגישה הבלתי מקובלת עליי היא קביעתו של אחד מבתי המשפט בנושא שלפנינו, כי החוק המתקן איננו הולם את ערכיה של מדינת ישראל, בשל כך שהוא חל רק על המושבים (ולא על הקיבוצים). קביעה זו – שהיא, אגב, גם בלתי מדויקת מן הבחינה העובדתית – היא דוגמה לגישה עקרונית מוטעית, שלפיה רק אם החוק יגיע מבחינת היקף תחולתו למרב הדרוש, לטעמו של בית המשפט, ניתן יהיה להסיק כי הוא הולם את ערכיה של המדינה. החקיקה הכלכלית, שהיא פרי מדיניות כלכלית, קובעת את היקף תחולתה לאור שיקולי המחוקק ולאור נתונים כלכליים שונים, שאינם בידיעתו או בתחום מומחיותו של בית המשפט. לא לשם כך הוענקה סמכות הביקורת החוקתית לבית המשפט, יהיה זה במקומותינו ויהיה ז בכל אתר שבו מקיימים ביקורת חוקתית מסוג זו שלפנינו. אני שב בהקשר זה ומזכיר את החלטתו של המחוקק הקנדי שלא לכלול בחוקה את נושא הפגיעה בקניין.
.80נעבור מן הכלל אל הפרט.
הערכאות הראשונות מצאו שורה של פגמים בחוק, שהובילון למסקנה כי אינו הולם את ערכיה של מדינה דמוקרטית ויהודית: (א) כאמור, החוק מסדיר רק בעייתו של חלק מן המיגזר החקלאי, קרי המושבים, ולדעת בית המשפט – יש בכך משום פגיעה בשוויון.
(ב) המעמסה הוטלה רק על מה שבית המשפט מכנה חלק "אקראי" ו"בלתי מזוהה" מן הציבור, היינו על הנושים של החקלאים שבהסדר; להבדיל מהטלת המעמסה על הציבור בכללותו. לפי גירסת בית המשפט אף בכך יש משום פגיעה בשוויון.
אין ממש בגירסתו של בית המשפט קמא ברע"א 1908/94 הנ"ל כאילו הפעלת התכנית שהחוק מבקש לשרת, על-ידי הטלת חיובים הנופלים על הנושים בלבד, יש בה משום נקיטת דרך שאינה הולמת את ערכי מדינת ישראל. הסברה כי ערכי מדינת ישראל מחייבים הטלת כיסויה של כל אינסולבנטיות של ציבורים מוגדרים על משלמי המסים בכללותם, תלויה על בלימה. אלמלא הוחקו החוק העיקרי והחוק המתקן, היו חלים על גביית החובות ועל ניסיונות ההסדר דיני ההוצאה לפועל או דיניפשיטת הרגל או שנייהם. האם לפיהם היה מתחלק האובדן הכספי הנובע מגבייה חלקית או אפסית של החובות של מי שאינו מסוגל לפרוע חובותיו, על פני הציבור בכללותו? מובן שהתשובה לכך היא שלילית, ואיש מעולם לא הציע כי כך יהיה.