בחודש 2/2008 נודע לנתבעת כי מר חוזה, ששימש כמנהל המוסך ובעל מניות בתובעת, מסיים עבודתו בסוכנות התובעת. מאחר ויש בכך משום הפרת הסכם ההרשאה שלחה הנתבעת מכתב חריף לתובעת (מכתב מ-11.3.2008 צורף כנספח 23 לכתב ההגנה). התובע השיב כי מר חוזה ממשיך עבודתו כרגיל (נספח 24 לכתב ההגנה).
בשל כל אלה ובתאריך 13.3.2008 השתמשה הנתבעת בזכותה כעולה מהסכם ההרשאה וביטלה את ההסכם (נספח 25 לכתב ההגנה). מצבה של התובעת באותה העת היה בלתי נסבל- מצב כלכלי גרוע, העדר כוח אדם, תלונות רבות של לקוחות, כל אלה הביאו את הנתבעת לחשש כי הסוכנות תיצור התחייבויות עבור הנתבעת שלא תצליח לעמוד בהן בהמשך לאחר שתגיע לחדלות פירעון על הפגיעה העלולה להיגרם לשם הנתבעת לאחר שהתובעת כבר הסבה נזק לנתבעת ולמותג של טויוטה ולפיכך קם הצורך להפסיק את נזקי הסוכנות כאמור, מכאן מכתב הביטול.
הפלוגתות שבין הצדדים
- לאור האמור לעיל הפלוגתות בין הצדדים הן כדלקמן:
א. טענות מקדמיות ובהן התיישנות, שיהוי והעדר עילת תביעה לתובע.
ב. ביטול ההסכם האם נעשה כדין. בנושא זה נבחן האם אמנם מדובר בנושאים של מה בכך
לגביהם יצא קצפה של הנתבעת והאם היה על הנתבעת לאפשר מתן זמן התארגנות בן 90
ימים כעולה מהסכם ההרשאה.
ג. ככל שההסכם לא בוטל כדין האם זכאים התובעים לפיצוי ואם כן מה שיעורו.
- לשם הוכחת תביעתם העידו התובעים את התובע, רוה"ח רונן פרלמוטר, השמאי עמוס מור והשמאי אייל טדי הראל. הנתבעת העידה את מר יוסף לוי, מר יוסי עדן, מר מיכה כרמון, מר ארתור שרצקי ומר דרור גורלניק. הצדדים צרפו תיקי מוצגים. נדון בפלוגתות כפי סדרם.
התיישנות ושיהוי תביעת התובעים
- טענה הנתבעת, כי תביעת התובעים או רובה התיישנה עת הוגשה בתאריך 11.3.2015 בעוד שהינה מתייחסת לשלוש מערכות זמנים שונות, זו שקדמה להסכם ההרשאה, לתקופת קיום הסכם ההרשאה ולמועד סיום מערכת היחסים במכתב ביטול ההסכם שנשלח בתאריך 13.3.2008. לטענתה, בכל הקשור עם המו"מ זה הסתיים עם חתימת ההסכם בתאריך 11.5.2006 לפיכך העילה בנושא זה התיישנה החל מ-11.5.2013 עוד קודם להגשת התביעה. בכל הקשור עם קיום ההסכם והדווקנות הרבה שביישום ההסכם כלפי התובעת, טענה הנתבעת, כי סנקציות ננקטו ע"י הנתבעת רק בשנת 2007, ומשכך התיישנה עילת התביעה בגינם. בכל הקשור עם ביטול ההסכם טענה כי לגבי טענה זו חל שיהוי.
- התובעים מצדם לא הגישו כתב תשובה לטענות ההתיישנות. בסיכומים הועלתה טענת ההגנה להתיישנות ולמעט התייחסות בת שורה לערך בסעיף 4.ג. ולפיה היכולת לתבוע "קמה רק לאחר סיום ההתקשרות, וממועד זה יש לראות את תקופת ההתיישנות ביחס לכלל העוולות שגרמה הנתבעת", לא נעשתה התמודדות אמתית עם טענות הנתבעת בעניין זה כמו גם לא לעניין השיהוי. במצב דברים זה אין חולק אודות התיישנות עילות התביעה המתייחסות לתקופת המו"מ כמו גם לתקופת ההסכם עד למשלוח מכתב ביטול ההסכם. מכתב הביטול אמנם אינו עומד לבדו והינו צופה פני עבר, אך על תובע סביר לוודא כי עילות תביעה המתייחסות לתביעתו לא יתיישנו במועד הגשת התביעה ומעילות אלה התיישנות במועד הגשת התובענה דנא, אין לתובעים אלא לבוא טרוניה כלפי עצמם בלבד. יחד עם זאת מכתב ביטול ההסכם והעילות המתייחסות לעומד מאחוריו לא התיישנו. בנושא זה לא מצאתי גם כל סיבה לדחיית התביעה מחמת שיהוי באשר לא מצאתי כי הוכח ע"י הנתבעת כי שינתה מצבה לרעה בשל אי הגשת התביעה במועדה, ובמיוחד מאחר שהדין קוצב 7 שנים להגשת התביעה והתביעה הוגשה במועד בכל הקשור לעילת התביעה של ביטול ההסכם שלא כדין, ומכאן שעילת התביעה לעניין ביטול הסכם ההרשאה ראויה ותידון להלן.