--- סוף עמוד 17 ---
- לא זו אף זו, סעיף 203(א) לפקודת העיריות קובע כי חוזה של עירייה שיש בו התחייבות כספית לא יחייב את העירייה, אלא אם חתמו עליו בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה והגזבר. הוראה זו חלה על מועצות מקומיות מכוח סעיף 34א לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] וסעיף 193(א) של צו המועצות המקומיות, תשי"א-1951. דרישות צורניות אלה פורשו בפסיקת בית המשפט העליון כדרישות מהותיות וקוגנטיות, קרי – חוזה שאינו מקיים אחר דרישות אלה ייחשב כחוזה בלתי חוקי, על כל הכרוך בכך [ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עירית ירושלים, פסקאות 23-21 בפסק דינה של השופטת (כתוארה דאז) מ' נאור (פורסם בנבו, 22.01.2009) (להלן – עניין בית הרכב); ע"א 3005/11 קריסטל מוצרי צריכה בע"מ נ' עיריית באר שבע, פסקה 19 בפסק דינו של השופט י' דנציגר (פורסם בנבו, 04.06.2013) )(להלן –עניין קריסטל)].
תכליתן של דרישות אלה הוא להגן על שלטון החוק, לשמור על עקרון חוקיות המינהל ולהבטיח שהאינטרס הציבורי יישמר. בנוסף לכך, הדרישה הצורנית יוצרת מנגנון בקרה ופיקוח על התחייבויות כספיות שנוטלות על עצמן רשויות מקומיות ויש בה לקדם ודאות משפטית [רע"א 5210/08 עו"ד רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין, פסקה 21 בפסק דינו של השופט י' דנציגר (פורסם בנבו, 20.10.2010) (להלן –עניין עו"ד רוזנבלום)].
- במקרה דנן, אין חולק כי בין העירייה לבין עורכי הדין לא נערך הסכם בכתב בעניין שכר הטרחה. ממילא האורגנים המוסמכים לחתום בשם העיריה על הסכמים והתחייבויות ברי חיוב, היינו ראש העיריה והגזבר (בצירוף חותמת העיריה), לא חתמו על הסכם שכר הטרחה ואף לא על כל מסמך אחר היוצר חיוב חוזי של העירייה כלפי התובעים. לפיכך, לא קוימו הדרישות הצורניות שנקבעו בהוראת סעיף 203 לפקודת העיריות. חסרונן של כל אלה בולט במיוחד בהשוואה למערכת ההסכמית המסודרת (באופן יחסי) שהתנהלה מול החכ"ל שכללה לא רק הסכם שכ"ט בכתב, אלא עדכון מאוחר יותר של הסכם שכר הטרחה וקבלת החלטות נלוות ומאשרות של דירקטוריון החכ"ל.
משכך, ואף לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 203(א) לפקודת העיריות, לא ניתן לחייב את העירייה מכוח הסכם שכר הטרחה והעדכון לשכה"ט, אף אם זו הייתה שותפה של החברה הכלכלית בקבלת החלטות לגבי ביצוע המיזם ואף אם החברה הכלכלית פעלה כזרועה הארוכה של העירייה, כטענת התובעים.