בתחילה, המינהל התנגד לחתימה על הסכם הרשאה. אולם, עורכי הדין בשיתוף פעולה עם מר יוסף, הצליחו לשכנע את שר השיכון והבינוי ויו"ר מועצת מקרקעי ישראל באותה העת, מר אריאל שרון ז"ל לתמוך ברעיון שהגו. בנסיבות אלה, ביום 3.6.1991 נחתם בין המינהל לבין החכ"ל הסכם הרשאה, במסגרתו קיבלה החכ"ל הרשאה למשך שנה, לתכנון מקרקעי הייזום מאת המינהל, על אף שהחכ"ל לא הייתה בעלת הזכויות במקרקעין (להלן – הסכם הרשאה) [נספח 6 ל-ת/1].
- ביום 22.11.1991 נחתם הסכם בין החכ"ל לבין הקיבוצים (להלן – הסכם הקיבוצים הראשון). בהסכם זה סוכמו התנאים לשיתוף פעולה בין יישוב עירוני לבין קיבוצים לצורך תכנון, פיתוח והקמה של המיזם [נספח 7 ל-ת/1]. עיקריו של הסכם הקיבוצים הראשון היו כדלקמן:
א. תוסר התנגדות הקיבוצים והמועצה האזורית דרום השרון לסיפוח מקרקעי הקיבוצים לתחום שיפוטה של ראש העין.
ב. ראש העין והקיבוצים יפעלו במשותף לקידום התכנון ולפיתוח ובניה בשלושת המתחמים שהיו באותה עת תחת זכויות הקיבוצים מכוח הסכמים עם המינהל.
ג. הכנסות המיזם המשותף יחולקו בין הצדדים, כך שראש העין תקבל 50% והקיבוצים (יחדיו) יקבלו 50% בחלקים שווים ביניהם.
- לאחר החתימה על הסכם הקיבוצים הראשון פעלו עורכי הדין והקיבוצים להקמת חברה משותפת לצורך ניהול הפרויקט וביצועו [נספח 8 ל-ת/1], והחלו לגבש מהלכי תכנון של המיזם. בהמשך, על פי ההסכמות בין הצדדים, סופחו מקרקעי הקיבוצים לתחום שיפוטה של ראש העין.
בהתאם לסעיף 8 בהסכם ההרשאה, החליט המינהל לבסוף להשתמש בעצמו בתכנון שאושר על ידי המינהל. בנסיבות אלה, ביקשה ראש העין ואף קיבלה החזר בגין הוצאות התכנון [סעיף 32 ל-נ/17].
ביום 4.1.1993 התקיים דיון במינהל בקשר עם מקרקעי הקיבוצים ונקבע כי החכ"ל תקבל את התכנון שבוצע על ידי המינהל עד כה ותקדם אותו בכוחות עצמה. עם זאת, ההחלטה להאריך את הסכם ההרשאה לתכנון ופיתוח לא אושרה על ידי כל הגורמים במינהל וביום 26.1.1993, הורה המינהל על ביטולו [נספח 11 ל-נ/17]
- בסמוך לזמנים אלה, על רקע גלי העלייה הגדולים שפקדו את המדינה בתחילת שנות ה-90, נוצר חשש שללא מנגנון מהיר להפשרת קרקע חקלאית בהסכמת החוכרים יגרם מחסור חמור בתחום הדיור. בנסיבות אלה, ממשלת ישראל הורתה למועצת מקרקעי ישראל לכונן החלטה אשר מהותה יצירת מלאי קרקעות זמין לצרכי מגורים ותעסוקה בסמיכות למרכזים אורבאניים [סעיף 76 ל-ת/1; סעיף 5 ל-נ/17].
--- סוף עמוד 20 ---