בית המשפט קיבל את תביעתה בעילת עשיית עושר וקבע כי אין ספק ששני היסודות הראשונים לעילה, קרי יסוד ההתעשרות ויסוד הקשר הסיבתי מתקיימים. לגבי היסוד הנורמטיבי, קבע השופט ע' בנימיני כי מדובר היה בהתעשרות שנעשתה "שלא על פי זכות שבדין", כזו שאיננה צודקת או שנוגדת את תחושת המצפון והיושר. בית המשפט הסביר את טעמיו כדלקמן (פסקאות 153-148):
"פגיעה בציפייה של אדם לרווח, אף שציפייה זו איננה עולה כדי זכות חוזית או קניינית, עשויה להיחשב כהתעשרות שלא כדין, כאשר ניתן
--- סוף עמוד 46 ---
לראות בה התנהגות פסולה אשר פוגעת בחוש ההגינות והצדק. ... הנתבעים במקרה זה הם אותם "טרמפיסטים" (free riders), אשר מעדיפים "לשבת על הגדר" ולהמתין שהעבודה תיעשה בידי אחרים למענם. הם מפיקים תועלת רבה מפעילותם של האחרים, אך אינם מעוניינים להשתתף בתשלום כלשהו".
יצויין כי ערעור על פסק הדין בעניין אורן הסתיים בקביעת סכומי פיצוי על דרך הפשרה, והקביעה כי הגב' אורן זכאית לשכר מן המערערים בעבור עבודתה, בשל עילת עשיית עושר ולא במשפט, נותרה על כנה [ראו: ע"א 1829/09 פרלגר נ' אורן, (פורסם בנבו, 3.10.2010)].
- המלומדים ד' פרידמן וא' שפירא בר אור ביקרו את תוצאת פסק הדין בעניין אורן:
"תוצאת פסק הדין קשה. בית המשפט המחוזי כפה, למעשה, התקשרות בין התובעת לבין יתר בעלי המגרשים בנסיבות שבהן אין הסכמה מחייבת ... בכך נפגע עקרון הבסיס של חופש החוזים במובנו השלילי, קרי חירותו של אדם שלא להיות מחויב לעסקה שלא נתן לה הסכמתו המודעת והמפורשת".
[דניאל ופרידמן ואלון שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שלישית כרך א' (2015) עמ' 214 (להלן – פרידמן ושפירא בר-אור)].
- במקרה שלפניי, אין מדובר במי ש"ישב על הגדר" בזמן שעורכי הדין ביצעו את עבודתם והמתין ליהנות מפירות העשייה, תוך שהוא מסרב להשתתף בעלות הכרוכה בכך. לעורכי הדין הייתה מערכת הסכמית-חוזית עם החכ"ל, לפיה עבודתם תבוצע בתמורה לשכר מוסכם. המינהל לא היה צד ישיר או צד עקיף להסכמה זו.
המדינה היא שנשאה בעלויות השבת הקרקע לבעליה, על פי החלטה 727. כפי שעלה מעדותו של מר עוז, תכלית השבת מקרקעי הקיבוצים למדינה הייתה קבלת כספים שנועדו לפירעון חובות הקיבוצים לנושים, במסגרת הסדר החובות. מטרה זו אכן התיישבה עם האינטרס הציבורי של "הפשרת קרקעות חקלאיות" לבנייה לנוכח גלי העלייה שהגיעו ארצה. אולם, מטרות אלה הן מטרות עצמאיות שאינן מלמדות על היותו של המינהל Free Rider, שיושב על הגדר ומפיק הנאה מעמלו של האחר. לפיכך, לא מצאתי הצדקה לחרוג מהכלל לפיו מי שפעל למען "אינטרס עצמי", כגון עבור שכר, אינו זכאי להשבה ממי שהפיק תועלת מפעולתו [ראו: פרידמן ושפירא בר-אור, עמ' 205]. על כן אני קובע כי לא התקיים היסוד הנורמטיבי של עילת עשיית עושר מצד המינהל.
- אף לא שוכנעתי כי יסוד ההתעשרות התקיים באשר למינהל.
--- סוף עמוד 47 ---