ברור, אפוא, כי מדובר בתלושי שכר שאינם משקפים נכונה את זכויות התובע, וזאת אף אם נתעלם - לרגע - מאיסור שכר כולל, כאשר זכויות ברכיבים שניתן היה לכלול אותם בשכר, לא מופיעות באופן מפורש ובנפרד כחלק מהסכום החודשי ששולם לתובע, בתקופה הרלוונטית.
- יג. בסמוך לתום שנת 2010, ולאחר מספר פעמים בהם הוחזרה המחאת המשכורת על ידי הבנק מחמת "היעדר כיסוי מספיק", החל התובע לקבל שכר במזומן, בסך 200 ₪, נטו, לכל יום עבודה, אשר שולמו לו על ידי אימאן או על ידי ב"כ הנתבעות, עו"ד חסן בסתוני (שהינו, כזכור, בעלה של אימאן ואביה של סמר), בסמוך לתום כל שבוע עבודה; והחל מחודש 1/11 חדלו הנתבעות למסור לתובע תלושי שכר לחלוטין [ת/1, סע' 10].
- יד. רק במהלך המשפט העבירו הנתבעות לתובע טפסי 106 עבור כל תקופת עבודתו, כאשר בשנים 2010-2009 נרשמה כמעסיקתו נתבעת 1, ובשנים 2012-2011, המעסיקה הרשומה היא נתבעת 3 [ת/1, נספחי ד'].
- טו. לאחר הגשת תצהיר התובע הוגשו עוד תלושי שכר שלו, במסגרת הודעת ב"כ הנתבעות, מיום 3.16. לא למותר לציין, כי תלושי השכר הנ"ל אף הם סותרים לחלוטין את גרסת הנתבעות, ביחס לשכר ששולם לתובע, בפועל.
- טז. לטענת הנתבעות - התובע הועבר מחברה לחברה וקיבל את מלוא תלושי השכר וזכויותיו במהלך תקופת עבודתו ואין להן ראיות לכך, שכן, הנתבעות 1 ו-3 "קרסו" [כתב-ההגנה, סע' 24]. כבר עתה נבהיר, כי "קריסת" חברות אינה טענת הגנה טובה, כאשר הבעלים מתעלמים מהעובדים "בזמן אמת".
- יז. בסמוך לתחילת חודש 3/12 פנתה אל התובע גב' עפרה ירון, בשם הגורם השלישי שקנה את המסעדה, ואמרה לו, להפתעתו, שהיא מנהלת את המסעדה מעתה ואילך. כזכור - הנתבעות לא טרחו ליידע את התובע בדבר מהלך זה, באופן מפורש; הן לא מסרו לתובע מכתב פיטורים או אישור על תקופת ההעסקה אצל מי מהן, ולא זמנו אותו לשיחה, כדי להבהיר את העברת המסעדה מיד ליד ואף לא נערך עמו "גמר חשבון", עד למועד חילופי הבעלות במסעדה, על אף שמכרו את המסעדה במאות אלפי שקלים והתחייבו בחוזה המכירה לדאוג לזכויות העובדים, עד מועד העברת הבעלות, כמצוטט לעיל.
דיון והכרעה
- כפי שאמרנו, התקשינו לתת אמון מוחלט בדברי מי מהצדדים, אשר כל אחד מהם התבטא בקשר למערכת היחסים הנטענת גם בהזדמנויות אחרות, בהליכים משפטים שונים שהתקיימו בנדון, תוך אי מתן תשומת לב מלאה לדיוק בפרטים, הדגשת עובדות הנוחות לו והתעלמות מאחרות.
למרות זאת, עדותן של סמר ואימאן היא אשר הותירה בנו רושם עגום יותר, באשר סמר הצהירה על חלק מהעובדות "כפי שנמסר לי", ואילו כאשר נחקרה נגדית חזרה והשיבה, ביחס לרוב השאלות, שאינה זוכרת את העובדות - גם כאשר העובדות עליהן הצהירה, בהזדמנויות השונות, היו כאלה שלא סביר שלא היתה זוכרת אותן, לו היה בהן ממש; ואילו אימאן הסתפקה בטענה הכללית הלאקונית, שהיא נחלצה לעזרת החברה של בתה סמר, שהפכה חדלת פירעון, ולמרות כל מאמציה גם החברה שלה הפכה חדלת פירעון, כאשר היא מאשימה במצב את לואיס ועובדים עלומים, שגנבו מהחברה, כביכול, ולכן נמכרה המסעדה לגורם השלישי, כאשר פרטי העסקה אינם ידועים לה במדוייק, מאחר שלא טיפלה במכירת העסק [נ/2, סע' 74].