לטענתו, מדובר בטענה אשר נוגדת באופן מובהק את טענות הנתבעות, בדבר כניסתה של הנתבעת 1 לחדלות פירעון ומטילה ספק בגרסת סמר ואימאן, בדבר הסיבה ל"העברת" התובע מחברה לחברה, בחודש 8/11. לשיטתו - אף שלטענת הנתבעות, הן לא זכו לכל טובת הנאה, קרי: רווחים מהנתבעות 1 ו-3, הן לא צירפו ולו ראשית ראיה לטענה זו וממילא אף לא ציינו מי לטענתן כן היה הבעלים במסעדה וחלק ברווחיה, עניין האומר דרשני, טענות התמוהות יותר מששולם במסגרת הסכם מכירת הפעילות במסעדה לצד השלישי סכום של 225,750 ₪ [הסכם המכירה, סע' 4.1].
- שותפים אנו לתמיהת ב"כ התובע - כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין טענות סמר, להשקעה של מאות אלפי שקלים בהקמת החברה, עסק שספג לאחר מכן הפסדים על גבי הפסדים, עם טענה הנטענת בד בבד שהצליחה, יחד עם אמה, למכור עסק גרוע שכזה בסכום העולה על 200 אלף ₪.
ברם, מאחר שהן סמר והן אימאן דבקו בטענה, שהאמא נכנסה לעסקי המסעדה כדי לעזור לבת - יש לראות את אימאן כמי שבאה בנעלי סמר, ומתוקף כך "הרמת המסך", הראויה, בנסיבות המקרה הייחודי שבפנינו, היא רק בינה לבין החברות שמכרו את המסעדה לגורם השלישי, ללא התייחסות נאותה לעובדים.
- בהקשר זה - העובדה שגם התובע אישר, שמי שניהל את המסעדה "כבעל בית" היה לואיס, כטענת הנתבעות בסיכומיהן, אינה מעלה ואינה מורידה, לעניין האחריות לזכויותיו כעובד, באשר לא לואיס הוא שמכר את המסעדה לגורם השלישי ולא הוא שהתחייב לדאוג לזכויות העובדים, לתקופה שעד החלפת הבעלות. אלא, החברות שבבעלות סמר ואימאן, אשר למרות שלפי גרסתן אימאן נכנסה לעסק כאשר החברה של סמר "קרסה" והפכה "חדלת פרעון", בכל זאת נרשמה אותה חברה, נתבעת 1 - כעבור כשנתיים - כמוכרת של המסעדה לצד השלישי, יחד עם החברה שבאה בנעליה, נתבעת 3.
- גם העובדה, שבתיק המיסים אישר התובע בחקירתו, שמבחינתו, עו"ד חסן בסטוני היה הבעלים של המסעדה, אינה מחייבת את הגשת התביעה נגדו או הסרת האחריות מאימאן, אשתו.
זאת - הואיל ואימאן היא זו הרשומה כבעלים ודירקטור של החברה, נתבעת 3, שהפעילה את המסעדה תקופת מה ומכרה אותה הלאה, לצד השלישי, מבלי לדאוג להסדרת זכויות התובע, עד אותו מועד, חרף התחייבות מפורשת של חברה זו בהסכם המכירה לגורם השלישי.
איננו רואים בדברי התובע, בתיק המיסים, השתק או מניעות מלטעון את טענותיו כאן, בהתאם לרישומים משפטיים פורמאליים של החברות, ולא לפי תחושות הבטן שלו, גם אם אישר אותן בחקירתו.