- מסכימים אנו עם טיעוני ב"כ הנתבעות בסיכומיה, כי כשלון עסקי, כשלעצמו, אינו עילה להרמת מסך, אולם, במקרה דנן, כאשר אם באה לעזרת בתה - אין להתיר לה להסתתר מאחורי ישות משפטית של תאגיד, כאשר העסק נמכר ובעליו המוכרים לא דאגו לעמוד על זכוית העובדים, כפי שהתחייבו בהסכם המכירה. דבקות בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, במקרה כזה, יש בה כדי לקפח את העובד שלפנינו - התובע.
- אם יש השתק שיפוטי, מהעלאת גרסאות שונות בערכאות, בעניין הקשר לחברות שהפעילו את המסעדה, הלוא הוא לנתבעות, כמובא בסיכומי התובע [סע' 71-66]; נזכיר הליך פלילי, שנדון בפני אב"ד, בו זוכה עו"ד בסטוני מעבירה שיוחסה לו כבעל משרה בנתבעת 1, שהיתה בבעלות בתו, סמר, ובניהול אשתו, אימאן.[1]
- הרי, אימאן הודתה כאן שבאה להציל את המסעדה ולשם כך היתה במקום. אם "הרוח החיה" והדומיננטית, בקשר לעסקי המסעדה, היה גורם אחר המקורב לנתבעות ולא הן עצמן, היתה זו חובתן להציגו ולזמנו להעיד על כך ואיננו מקבלים את התנערותן הגורפת, מכל קשר לתאגידים שהיו בבעלותן. כפי שקבענו - משעה שאימאן הודתה, שבאה למסעדה בעקבות כשלון עסקי של חברה בבעלות בתה, שהפעילה אותה, עד אז, והמסעדה נמכרה כאשר גם חברה בבעלותה נקלעה לקשיים כלכליים, היה עליה לנהוג בתום לב ולוודא שדואגים לזכויות עובדי המסעדה, כשנמכרה המסעדה הלאה, לגורם שלישי, ולו כדי לתחום את הזכויות שנצברו לכל עובד, עד המעבר, ולשלמן, ע"י התאגיד, כפי שחייב הסכם המכירה.
כבעלים של נתבעת 3 מוחזקת אימאן כמי שנהנתה ממכירת המסעדה לצד השלישי, אף אם לא דיקדקה בכל פרט ופרט של עסקת מכר זו, ומשעה שלא הצביעה על גורם, כלשהו, מטעמה, שטיפל בזכויות העובדים, ובהם התובע, כפי שהיה צריך לעשות - ראוי ונכון להטיל עליה, אישית, את האחריות לתשלום הזכויות שנקבע בהמשך שמגיעות לתובע, כדי שלא יקופח. נפנה לבחון אותן.
השכר החודשי
- לא נערך הסכם עבודה עם התובע, בעת שנתבעת 1 החלה להפעיל את המסעדה, והוא עבד בה, ואף לא כאשר נכנסה בנעליה נתבעת 3, והתובע המשיך לעבוד במסעדה ברצף. שוכנענו, כי תלושי השכר שניתנו לתובע, מטעם נתבעת 1 ונתבעת 3 - לא שיקפו נכונה את שכרו וזכויותיו, כפי שהודגם לעיל.
אשר על כן - הננו מקבלים את עדות התובע וקובעים, כי שכרו הבסיסי היה בסך 6,000 ₪, נטו, שהם 6,674 ₪, ברוטו [ת/1, סע' 30-28 והחישוב בנספח ט', שם].