אבינדר לא התבקשה לוותר על הפיצויים המגיעים לה, ולא ניתן לקבל את הטענה, כי עליה לשאת לבדה בנזקים שאירעו לה בשל הוראות סולל בונה, להן צייתה, החורגות ממתחם הסבירות, הן בכל הנוגע למשך הפסקת העבודה (7 חודשים), והן בשל העובדה שבסופו של יום, סולל בונה אף מצאה לנכון לדרוש פיצוי מהתובעות בשל איחור שנגרם כל כולו באשמתה ו/או באשמת המזמין אתו התקשרה.
35. בהקשר זה ראוי להפנות לדברי ב"כ התובעות בסיכומי התשובה, הטוען, כי בישיבת ההוכחות האחרונה מיום 9.217 הובהר לסולל בונה, כי ההסכם העיקרי עם המזמין לא הוגש, על פי בחירתה, ולכן כל הטיעונים שחזרו על עצמם, לכל אורך כתבי הטענות והסיכומים, בדבר נזקים שסולל בונה נאלצה לשאת בהם כלפי המזמין, לא הוכחו ולו לכאורה. אכן, ההסכם כפי שלא הוצגה גם התחשבנות עם המזמין, שתוכל לאשש את הטענה כי סולל בונה נאלצה לשלום לו פיצויים. המסקנה היא כי טענת סולל בונה לא הוכחה ויתירה מכך – ההחלטה שלא להציג את ההסכם עם המזמין או את החשבון הסופי שערכה סולל בונה עם המזמין מעלה חשד, שלו היו מוצגים לה היה בהם כדי לתמוך בטענות שנטענו בעלמא.
36. בסיכומיה העלתה סולל בונה טענה משפטית נוספת, כי התובעות אינן זכאיות לקבל פיצוי בגין תקופת העיכוב השניה, הואיל ובתקופה זו ביצעו עבודות בלתי חוקיות של סגירת המרפסות, בטרם ניתן היתר לביצוען (שהתקבל רק ב- 2.3.09).
העובדה שהתובעות ביצעו בתקופה זו את סגירת המרפסות (שוב על פי הנחיות סולל בונה), אינה יכולה להיזקף לחובתן אלא דווקא לזכותן, שכן התובעות ניסו להתמודד עם המצב שנוצר, כאשר סולל בונה הורתה להן לבנות את המרפסות למרות שלא היה בידה עדיין היתר בניה. הטיפול בקבלת היתר לסגירת המרפסות היה בידי סולל בונה. לפיכך, העובדה שבוצעו עבודות במרפסות ללא היתר, אף היא באחריותה של סולל בונה בלבד.
סיכום ביניים
37. תקופת העיכוב השניה, המשתרעת, על פי הודאת סולל בונה בסיכומיה, על פני 7 חודשים (ולא 8 חודשים כטענת התובעות), נגרמה, כל כולה, בשל הוראות מפורשות של סולל בונה עצמה.
נדרשו ימי חקירות ממושכים כדי לבסס את הטענה, אשר ראוי היה להודות בה בפה מלא מלכתחילה, כי מרבית האיחורים בתקופת העיכוב השניה, לאחר קבלת צו התחלת העבודה, נבעו מפיצול העבודה בין ארבעת הבניינים, מהוראות סולל בונה להפסיק את העבודה כליל בשני בניינים (1,4) וחוסר אפשרות להתקדם בפרויקט כולו, כמוסכם.