44. כאמור טוענת המערערת, כי טעתה השופטת קמא כשלא קבעה שגם רווחי החברה שנצברו בתקופה הקובעת ולא חולקו, צריכים להיכלל באיזון המשאבים.
45. סבורני כי גם דין טענה זו להידחות.
כל הטעמים שציינו לעיל לעניין דיבידנד שחולק ולמערערת אין חלק בו, ולכן אינו צריך להיכלל במסגרת האיזון, נכונים מקל וחומר לעניין דיבידנדים או רווחים שלא חולקו ושנצברו בתקופה הקובעת.
נזכיר, כל עוד לא התקבלה החלטה כדין בחברה על חלוקת דיבידנד לבעל המניות, אין לבעל המניות זכות קנויה לקבלו, ובעל מניות אינו יכול לכפות על החברה חלוקת דיבידנד (ראה סעיף 39 לעיל).
לכן יש לומר כי ככל שלא חולק דיבידנד, אין לבעל המניות כל "נכס" לאיזון, ובוודאי שכך הוא המצב כשהחברה עצמה היא "נכס חיצוני".
46. מעבר לכך גם אציין, שהמערערת תבעה בכתב התביעה במסגרת תמ"ש 2293-07-13 [פורסם בנבו] רק "דיבידנדים שנמשכו במהלך תקופה זו" (סעיף 47 לכתב התביעה), היינו בתקופה הקובעת, ולא תבעה דיבידנדים שלא חולקו (או רווחי החברה שלא חולקו).
מכאן גם לא ברור מדוע נזקקה כלל השופטת קמא להתייחס לרכיב זה, שלא נתבע.
בכל אופן, משהתייחסה השופטת קמא לנקודה זו, ולא נטען כנגד כך להרחבת חזית, התייחסתי לגופם של דברים לטענת ערעור זו.
47. לאור כל זאת, אמליץ לחבריי לדחות רכיב זה בערעור העיקרי.
זכויות סוציאליות
48. טוענת המערערת כי טעתה השופטת קמא, כשלא מינתה אקטואר לצורך איזון זכויות סוציאליות שצבר המשיב, ובהן ימי חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורין, שלא אוזנו על ידי השופטת קמא.
--- סוף עמוד 35 ---
49. סעיף 20(ו) לפסק הדין עוסק בזכויות הסוציאליות, וכך לשונו:
"זכויות סוציאליות-לטענת התובעת הנתבע מודה כי המשכורות והדיבידנדים שנמשכו על ידו הם זכויותיו הפנסיוניות והסוציאליות. טוענת למחצית מפיצויי הפיטורין שנצברו במהלך החיים המשותפים המופיעים בנספח מ' בסך 2.2 מיליון ₪ באופן יחסי.
הנתבע טוען, כי לא הופרשו כספים לקופות גמל, קרנות השתלמות או ביטוחי מנהלים. הסכומים נרשמו לטובתו, אולם קיבל כספים מהחברה במסגרת התחשבנות סוציאלית. קבלת הכספים הינם תולדה של עבודה לפני הנישואין. הכספים שימשו גם לשיטת התובעת לרכישת הדירה, שמחציתה נרכשה על שם התובעת ולשימוש הוצאות שוטפות. מימנו את רמת החיים הגבוהה. הנתבע העיד כי הסכום בסך 2.2 מ' ₪ מדובר בפיצויי פיטורין מיועדים ל-3 אנשים (עמ' 34). כן העיד כי "דיבידנדים עתידיים יהיו הפנסייה שלי כי אין לי קרן פנסיה או ביטוח מנהלים" (עמ' 34 לפרו').
לאחר עיון, דומה כי בהעדר כספים שהופרשו (ראה גם עדות התובעת עצמה בעמ' 8), למרות הזכאות הלכאורית, אין שווי בפועל לזכות בקרנות פנסיה או גמל חיצוניות.
ייחוס עתודה לפיצויי פיטורין (מסמך מג) עשוי ללמד על חלק הפיצויים המיועד מבחינה חשבונאית בלבד ושאינו מקנה זכויות לנתבע בפועל.
עם זאת, בשל קיומה של פנסיית חובה במשק, ראוי כי אקטואר ייחשב את החלק היחסי שעל החברה יהיה לשלם לנתבע, ביחס לתקופה המשותפת, בהתאם למדרגות שנקבעו עם החלת פנסיית החובה ולשכר ששולם לנתבע ויזקוף לטובת התובעת את חלקה היחסי בסכום".
50. נגד החלטה זו טוענת המערערת בערעורה כדלקמן:
א. באשר לדמי הבראה וימי חופשה, היה על בית המשפט למנות אקטואר לשום את הזכויות הנ"ל לתקופה הקובעת, כאשר מתלושי השכר של המשיב עולה, כי למשיב יתרה לניצול.
--- סוף עמוד 36 ---
ב. באשר לפיצויי פיטורין, המערערת הציגה מסמך שכותרתו "העתודה לפיצויי פיטורין" ובו פירוט גובה הפיצויים של העובדים, ובין היתר עבור המשיב בסכום כולל של 2.2 מיליון ₪ נכון ליום 31/12/11.
ג. בית המשפט קמא טעה בקובעו כי ייחוס עתודה זו לפיצויי פיטורין היא מבחינה חשבונאית בלבד, ואינה מקנה זכויות בפועל למשיב.
טוענת המערערת כי עתודה זו לפיצוי פיטורים, הינה התחייבות החברה לשלם פיצויים לעובדיה, ובעת הפרישה יהיה זכאי המשיב, בעל המניות בחברה, לממש התחייבות זו של החברה.
ד. לכן יש מקום לבחון את כל סוגית הזכויות הסוציאליות על ידי אקטואר שימונה, אשר יקבע מהן ומה סכומן לתקופה הקובעת, והן צריכות להיכלל באיזון המשאבים.
51. המשיב מנגד תומך בעמדת השופטת קמא, ומציין כדלקמן:
א. אפילו המערערת, שעבדה כמנהלת חשבונות באחת החברות, הודתה בעדותה כי החברה לא הפרישה כספים בפועל בעבור המשיב לקופות גמל, לקרנות השתלמות ולביטוחי מנהלים.
ב. לא רק זאת אלא המשיב העיד בחקירתו שאת כל זכויותיו העתידיות בחברות הוא ניצל בהווה (עמ' 34 לפרו' שורה 29), וזאת במסגרת רמת החיים הגבוהה שחי עם המערערת.
ג. הטענה לאיזון "ימי חופשה והבראה" של המשיב שנצברו בתקופה הקובעת, נטענה לראשונה במסגרת הערעור, ויש לדחותה במסגרת "הרחבת חזית אסורה".
ד. ככל שבית המשפט ייעתר לרכיב ערעור זה, יש מקום לגזור גזירה שווה, בכל הקשור לזכויותיה הסוציאליות של המערערת שנצברו בתקופה הקובעת, ולכלול אותן במסגרת האיזון (מדובר בטענה שגם נטענה במסגרת הערעור שכנגד שהגיש המשיב).
52. בתחילת דברינו בנקודה זו נציין כי אכן לא נתבע דבר באשר לימי חופשה או דמי הבראה בכתב התביעה (ראה סעיף 51 לכתב התביעה), ובכלל בכל ניהול ההליך קמא, ושני רכיבים אלה "צצו" רק בכתב הערעור.
משכך, רכיב ערעור זה הוא בגדר "הרחבת חזית אסורה", ואין מקום לדון בו לראשונה במסגרת ערעור זה.
--- סוף עמוד 37 ---
53. באשר לזכויות הסוציאליות שנתבעו, ובכללם הפרשות לקופות גמל, קרנות השתלמות וביטוחי מנהלים, כמו גם הפרשות לפיצויי פיטורין או זכויות פנסיה שנצברו בתקופה הקובעת, בעיקרון אלה הוכרו כנכסים ברי איזון.
ראה לעניין זה:
נסים שלם, יחסי ממון ורכוש - הדין והפסיקה, עמ' 201-206.
ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי פד"י מ"ו(1) 602.
בג"צ 7716/05 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (פסק דין מיום 27/8/07).
54. במקרה דנן השופטת קמא גם הכירה בזכויות הסוציאליות הנתבעות לתקופה הקובעת כבנות איזון (הפרשה לקופות גמל, ביטוחי מנהלים, קרנות השתלמות ופיצויי פיטורין), אך סברה כי היות שלא הופרשו כספים בפועל לקופות גמל ו/או לקופת פיצויים, ממילא רישומי החברה כשלעצמה אינם מקנים זכויות למשיב בפועל. לכן הסתפקה השופטת קמא במינוי אקטואר שייחשב את החלק היחסי שעל החברות יהיה לשלם למשיב, ביחס לתקופה הקובעת, בהתאם למדרגות שנקבעו עם החלת פנסיית החובה ולשכר ששולם למשיב, ולזקוף לטובת המערערת את חלקה היחסי בסכום.
55. איני רואה עין בעין כשופטת קמא את הדברים.
לטעמי רישום בספרי החברה על הפרשות לזכויות סוציאליות (קופת גמל ו/או קופת ביטוחי מנהלים, ו/או קרן השתלמות ו/או קופת פיצויים), יש לו משמעות מחייבת לחברה, במיוחד כשמדובר בשתי חברות רווחיות, דוגמת החברות דנן.
אין בעובדה שלא הופרשו בפועל כספים על ידי החברה לאותן קופות, בכדי לאיין את הרישום כאילו אינו בעל ערך כספי למשיב.
די אם אומר, כי בידי המשיב זכות תביעה נגד החברות לתשלום ההפרשות הרשומות בספריהן, ולא הופרשו בפועל.
משכך לטעמי יש לראות ברישום האמור, כזכאות כספית בפועל של המשיב מהחברות.
56. לכן סבורני, כי מן הראוי לקבל הערעור בנקודה זו (למעט ימי חופשה ודמי הבראה כאמור לעיל), לתקן את פסק דינה של השופטת קמא בנדון, ולהוסיף כי אותו אקטואר שנקבע על ידי השופטת קמא כי יבחן את קיומה של פנסיית החובה במשק ואת החלק היחסי שעל החברה היה לשלם למשיב בתקופה הקובעת (וממנו לגזור את חלקה היחסי של המערערת בסכום), יבחן גם את סוגיית ההפרשות הרשומות בספרי החברה לזכות המשיב בגין זכויות סוציאליות (הפרשות לקופות גמל ו/או קרן השתלמות ו/או ביטוח מנהלים ו/או קופת פיצויים) לתקופה הקובעת, והמערערת תהא זכאית לקבל חלקה בגבוה מבין השניים.
במסגרת זו, יבחן האקטואר כל טענה של המשיב ו/או החברות לעניין ההפרשות הרשומות בספרי החברה (דוגמת משיכת הכספים בפועל על ידי המשיב), ויגיש מסקנותיו לבית משפט
--- סוף עמוד 38 ---
קמא בכל הקשור לסכומים אליהם הגיע, וחלקה היחסי של המערערת בסכומים אלה, במסגרת איזון המשאבים.
57. מן העבר השני, זכויות סוציאליות כאמור שצברה המערערת בתקופה הקובעת, צריכות גם להיות מאוזנות, וכך גם נטען בערעור שכנגד, בבחינת גזירה שווה, שמחציתן שייכות למשיב (המערער שכנגד).
לכן, וכבר כעת נאמר זאת, האקטואר שימונה, יבחן גם את הזכויות הסוציאליות שצברה המערערת בתקופה הקובעת (פנסיה, גמל, ביטוח מנהלים קרן השתלמות), ויקבע את זכויותיו של המשיב בהן.
מועד הערכת שווי הפריטים שנקבע כי יאוזנו
58. בנדון טוענת המערערת, כי טעתה השופטת קמא כשקבעה שהפריטים שיאוזנו, יוערך שוויים למועד פסק הדין, תחת הערכת שוויים למועד הקרע, כנהוג על פי דין.
עוד נטען כי אין התייחסות כלל בפסק הדין לגבי מועד הערכת השווי של חלק מהפריטים שנקבע כי יאוזנו.
59. בעיקרי הטיעון של המשיב לא ראיתי התייחסות לטענות אלה.
60. השופטת קמא סיכמה את הפריטים שיאוזנו בסעיף 27 לפסק הדין, שם קבעה כדלקמן:
א. בגין רכב מרצדס, זכאית המערערת לסכום של 17,500 ₪ שכן נמכר במחיר של 35,000 ₪ (ובהתאם למפורט בכתב הערעור, בסעיף 95(ט), הרכב הנ"ל נמכר בחודש פברואר 2015).
ב. ברכבים הבאים זכאית המערערת למחצית שווים במועד פסק הדין בהתאם למחירון:
ג'יפ קרייזנר.
סוזוקי.
טויוטה.
אופנוע.
ג. ספינת נוסעים פרטית Z - המערערת זכאית למחצית שוויה.
ד. ספינת מפרש Y – המערערת זכאית למחצית שוויה בסכום של 40,000 ₪, שכן נמכרה בסכום של 80,000 ₪.
--- סוף עמוד 39 ---
ה. הסירה X – המערערת זכאית למחצית שוויה.
61. בהתאם לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, המועד להערכת איזון משאבים הוא מועד פקיעת הנישואין, ובמקרה דנן מועד תום התקופה הקובעת (חודש יולי 2013).
ראה לעניין זה גם:
ניסם שלם, יחסי ממון ורכוש - הדין והפסיקה, עמ' 172.
62. לכן לטעמי צודקת המערערת בטענתה ברכיב ערעור זה, על אודות כל פריט שנקבע כי יאוזן, והוא עדיין ברשותו של המשיב. זאת להבדיל מנכס שנמכר, שאז המערערת תהיה זכאית למחצית שוויו בעת המכירה, שכן זהו שוויו בפועל, אך בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאז המכירה (וככל שהדבר לא ברור מהחלטת השופטת קמא, כך יש לקבוע), ועד ליום התשלום המלא בפועל.
63. סבורני גם שמסקנה זו עולה בקנה אחד עם החלטת השופטת קמא מיום 18/10/15, בבקשת המערערת למנות שמאי להערכת שווי הפריטים הנטען כי יש לאזנם, במסגרתה קבעה כי לאחר שיוכיח כי ישנם נכסים ברי איזון, בית המשפט יורה על מינוי שמאי לבחון את שוויים.
64. בהתאם למצב דברים זה, יש לומר כי לא נפלה טעות בהחלטת השופטת קמא בכל הקשור לקביעת חלקה של המערערת ברכב המרצדס, האופנוע וספינת המפרש, המצוינים בסעיפים 60(א)+(ג)+(ד) לעיל, שכן אלה נמכרו, ובית משפט קמא פסק למערערת מחצית שוויים בפועל בהתאם למחיר המכירה. עם זאת יש להבהיר כאמור, כי המערערת זכאית למחצית מחיר המכירה, כמצויין לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום המכירה ועד ליום התשלום בפועל.
לעומת זאת, יתר הרכבים, הסירות והספינות שנקבע כי יאוזנו ועדיין מצויים ברשותו של המשיב, יש לבחון את שוויים בהתאם לדו"ח שמאי (כאמור בהחלטת יום 18/10/15 של השופטת קמא), נכון למועד תום התקופה הקובעת, חודש יולי 2013, והמערערת תהיה זכאית למחצית שוויים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום בפועל.
65. על כן, ברכיב ערעור זה סבורני כי דין ערעור המערערת להתקבל בחלקו.
שני רכבי אספנות שנקבע כי לא יאוזנו
66. קבעה השופטת קמא בפסק דין כי שני רכבי אספנות לא יאוזנו, כיוון ששייכים לחברה או לצד ג' ולמערערת אין חלק בהם (עמ' 13 לפסק הדין שורות 16-24).
--- סוף עמוד 40 ---
על קביעה זו יצאה המערערת חוצץ בטענה כי המשיב הודה במפורש כי נכסים אלו נרשמו על שם החברות משיקולים כלכליים גרידא.
67. לאחר בחינת טענות המערערת, סבורני כי אין מקום לקבל טענת ערעור זאת, הנוגעת לקביעה עובדתית של בית משפט קמא, בה ערכאת הערעור ממעטת להתערב אלא רק במקרים חריגים, שהנדון אינו אחד מהם.
68. לכן אני מורה על דחיית טענת ערעור זו של המערערת.
דמי שימוש
69. טענה המערערת בנדון, כי טעתה השופטת קמא כשחייבה את המערערת בדמי שימוש ראויים החל מיום הגשת תביעת המשיב (חודש יולי 2014) בסתירה להחלטתה מיום 26/1/15 בתיק המזונות, המקנה למערערת זכות מדור חינם בדירה, עד למועד התרת הנישואים ביום 14/4/15.
עוד סברה המערערת, כי טעתה השופטת קמא כשפסקה מחד גיסא כי המערערת תשלם דמי שימוש עד לביצוע פירוק השיתוף בפועל, ומאידך גיסא הקנתה למערערת זכות לרכוש את חלקו של המשיב בדירה על דרך קיזוז של כספים וזכויות שנקבעו לזכותה בפסק הדין.
במצב דברים זה, זכות הקיזוז יש בה כדי לבטל את החיוב בדמי השימוש או לפחות לעצור את החיוב, באופן שיהיה רק עד ליום פסק הדין ולא עד ביצוע פירוק השיתוף בפועל, שיכול להימשך זמן לא מבוטל.
70. המשיב בעיקרי הטיעון מטעמו, סבר כי יש לדחות רכיב ערעור זה מהטעם שניתנה למערערת זכות מגורים בדירה ללא תשלום דמי שכירות, כיוון שהטעו את בית המשפט לחשוב שהדירה משמשת את המערערת למגוריה, בעוד שהסתבר כי הדבר לא היה כן.
71. גם אנוכי סבור כי דין רכיב ערעור זה להידחות, מהטעמים הבאים:
א. חיוב המערערת בדמי שימוש ראויים על ידי השופטת קמא החל מיולי 2014 (יום הגשת התביעה על ידי המשיב), בדין יסודו.
החלטת בית המשפט מיום 26/1/15 בתיק המזונות, שהקנתה למערערת זכות מדור חינם בדירה עד למועד התרת הנישואין ביום 14/4/15, ניתנה כאשר השופטת קמא סברה תוך טעות כי הדירה משמשת למגורי המערערת. משהסתבר לה כי הדבר אינו כך, בדין חייבה את המערערת בתשלום דמי שימוש.
בנדון נפנה לסעיף 25 לפסק הדין המשקף את הדברים.
--- סוף עמוד 41 ---
ב. באשר לטענה כי יש לקצוב את תשלום דמי השימוש שיהיה עד ליום מתן פסק הדין ולא מעבר לכך, שכן השופטת קמא העניקה למערערת זכות לרכוש את חלקו של המשיב בדירה על דרך של קיזוז כספים וזכויות שנקבעו לזכותה בפסק הדין, סבורני כי אין בה ממש.
השופטת קמא קבעה כי תשלום דמי השימוש יהיה עד לביצוע פירוק השיתוף בפועל, ואין טעות בקביעה זו, שגם מהווה תמריץ למערערת לשתף פעולה ולהזדרז בפירוק השיתוף בפועל.
72. על כן, גם רכיב זה בערעור העיקרי להידחות.
יחידת דיור "ד"
73. בכל הקשור ליחידת דיור "ד" קבעה השופטת קמא בפסק הדין כך:
"יחידת דיור "ד"- מבקשת למנות שמאי שיעריך את שווי הבניה והפיכת דיר העיזים ליחידת דיור. לטענת התובעת –הנתבע הודה כי נעשו עבודות חפירה מתוך הבית ומעבר מתוך הבית לדיר העיזים שהיה בעבר והפך ליחידת דיור לבנו ד'. לטענת הנתבע במהלך השנים הרס חדר ג'קוזי, שירותים ומקלחת. החדר מהווה מחסן.
הצדדים נחלקו לגבי עלות הבניה האם מדובר בעלות של 20 א' ₪ או 100 א' ₪(עמ' 46).
התובעת לא הצליחה להוכיח את סכום השיפוץ ואת גובה סכום המימון לשיפוץ שהוצא לטענתה מהכספים המשותפים.
לפיכך לאחר ששקלתי את הדברים ובהעדר הוכחה לענין סכום השיפוץ שהוצא מכספים משותפים נדחית תביעת התובעת ברכיב זה".
(ציטוט עמ' 10 לפסק הדין שו' 10-19).
74. נגד החלטה זו טוענת המערערת בערעורה, כי לא היתה מחלוקת כי יחידת דיור "ד" נבנתה על הקרקע של בית המשיב בתקופה הקובעת. המחלוקת היחידה היתה, כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו (בקטע המצוטט לעיל) ביחס לעלות הבניה. לכן בית המשפט דחה את תביעת המערערת לקבלת מחצית משווי הבניה, שבוצעה מכספים משותפים, אך בשל אי-הוכחת התובעת את שווי הבניה. דא עקא, בית המשפט קמא היה צריך, בהתאם להחלטתו מיום 18.10.15, למנות שמאי מטעמו לקביעת שווי הבניה, שבמסגרת האיזון המערערת זכאית למחציתה.
75. לא ראיתי בעיקרי הטיעון מטעם המשיב התייחסות לנקודה זו.
--- סוף עמוד 42 ---
76. סבורני כי יש צדק בטענת המערערת בנדון ואני מקבלה.
הנימוק היחיד שנתן בימ"ש קמא לאי-פסיקת דמי איזון בכל הקשור לבניית יחידת דיור "ד" היה אי-הוכחת סכום הבניה או השיפוץ. היינו בעיקרון מדובר בשווי בר איזון, רק לא הוכחה עלות הבניה או השיפוץ.
בצדק הפנתה המערערת בנקודה זו להחלטת בית המשפט קמא מיום 18.10.15, בבקשתה למנות שמאי שיעריך את הנכסים שנטען כי צריכים להיות מאוזנים, בה קבע כי:
"המדובר בפירוק לגורמים של התביעה העיקרית שאחד מסעדיה הוא מינוי אקטואר, שיעריך את שווי הנכסים. בשלב זה, על המבקשת להתמקד בהוכחת הנכסים הנטענים כמשותפים. ככל שתעמוד בנטל, אזי בית המשפט יורה על מינוי שמאי ו/או אקטואר בהתאם לנכסים הרלבנטיים שייכללו במסגרת האיזון. לפיכך, הבקשה בשלב זה נדחית" (סעיף 12 להחלטה).
77. לנוכח החלטה זו, דחיית טענות המערערת לזכאות לאיזון של עלויות הבניה שבוצעו בתקופה הקובעת ומתוך כספים משותפים רק בשל אי הוכחת השווי, אינה עולה בקנה אחד עם החלטת בית המשפט האמורה מיום 18.10.15, על-פיה ברגע שנקבע כי יש לאזן נכס מסויים, ימונה שמאי להערכת שווי האיזון.
78. על-כן אמליץ לחבריי להורות כי ימונה על-ידי בית משפט קמא שמאי שיעריך את עלות הבניה של יחידת דיור "ד" נכון ליום השמאות (לשם הפשטות), והמשיבה תהא זכאית למחצית משווי זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום המלא בפועל.
הבריכות והקיר התומך
79. בכל הקשור לבריכות ולקיר התומך ציינה השופטת קמא בפסק דינה כדלקמן:
"הבריכות- לטענת התובעת יש למנות שמאי להערכת שווי הבריכות שבנייתן החלה והסתיימה בתקופת הנישואין. המדובר ב-2 בריכות המאכלסות 1,000-2,000 דגים. עבודות החפירה בוצעו 3 שנים קודם לבנייה וללא רשיונות. קיר תמך נבנה לאחר קבלת הרשיונות (ת/3) לאחר שנת 2012 למרות שהבניה נבנתה חצי שנה לאחר עזיבתה בשנת 2014 הרי שעדיין הדבר היה בתוך תקופת הנישואין.
--- סוף עמוד 43 ---
הנתבע טוען כי בשל דרדרת וסכנה חמורה בקונסטרוקציה נאלץ לבנות קיר תומך לכיוון הוואדי בראשו ניצב הבית לאחר עזיבתה ולצורך קונסטרוקטיבי. הקירות מבטון חשוף. הבור שנוצר נוצל לצורך בריכת דגים וצמחי מים. הבניה הקונסטרוקטיבית בוצעה לאחר הפרידה מהתובעת. התובעת לא הוכיחה את שווי הבניה. מציג את ת/2 אישור מעירית ... המאשר את גרסת הנתבע לפיה דובר בקיר תומך שנבנה חצי שנה לאחר פרידת הצדדים.
לאחר ששקלתי את הדברים, לא מצאתי להעריך את שווי הברכות לצורכי איזון. מלבד קיר התמך שנבנה עוד בתקופה היות התובעת בדירה(עמ' 7) שלא מצאתי להעריכו בהיותו "גדר משני צדדיו אוויר"(עמ' 25). בשל קביעת מועד האיזון למועד הגשת התביעות, קרי יולי 2013 הרי שברי שבניית הבריכות היתה לאחר מועד הקרע. הנתבע העיד כי הבריכות נבנו חצי שנה לאחר עזיבת התובעת את הבית, קרי לאחר המועד הקובע. לפיכך הנני דוחה רכיב תביעה זה" (ציטוט מעמ' 10 לפסק הדין שו' 20-33).
80. אקדים ואומר כי לנוכח קביעתה העובדתית של השופטת קמא כי הבריכות נבנו לאחר התקופה הקובעת, בה לא התערבתי במסגרת ערעור זה, אין מקום לקבל את טענת המערערת המכוונת כנגד בניית הבריכות.
כידוע ערכאת הערעור נמנעת מלהתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, שזה הנדון אינו נמנה עימם.
81. שונה הדבר בכל הקשור לקיר התומך, לגביו ציינו את טענות המערערת בסעיף 6(י) לעיל.
המשיב טוען בעיקרי הטיעון מטעמו, כי גם הקיר התומך נבנה לאחר התקופה הקובעת, ולכן שוויו לא צריך להיות מאוזן. אלא שקביעתה העובדתית של השופטת קמא היתה, כעולה מהחלטתה המצוטטת לעיל ובה אינני מתכוון להתערב, כי הקיר התומך נבנה בתוך התקופה הקובעת.
יחד עם זאת, השופטת קמא בחרה שלא לאזן את שווי בנייתו של הקיר, שלכאורה נבנה מהקופה המשותפת (בתקופה הקובעת), כיוון שמדובר בגדר "שמשני צידיה אויר".
אודה כי לא הבנתי אמירה זו של השופטת קמא, שהרי להקים או לבנות קיר תומך כאמור עולה כסף, אפילו "משני צידיו אויר".
לכן, משמצאה השופטת קמא כי הקיר התומך נבנה בתקופה הקובעת, היה עליה גם לקבוע כי שווי בנייתו, שייקבע בהתאם לדו"ח שמאי (בהתאם להחלטה מיום 18.10.15 המוזכרת לעיל), צריך להיות מאוזן בין הצדדים. קרי – המערערת זכאית למחצית שווי בניית הקיר התומך בהתאם לדו"ח שמאי, נכון למועד השמאות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום בפועל.
--- סוף עמוד 44 ---
82. על-כן אמליץ לחבריי לקבל את ערעורה של המערערת בכל הקשור לקיר התומך.
הבית של הבן א'
83. על אודות הבית של א' ציינה וקבעה השופטת קמא בפסק הדין כדלקמן:
"בית הבן "א"- לטענת התובעת הנתבע מודה כי הבית מומן ב-200,000 ₪. מבקשת להעריך את שווי הבית ויחס המימון. מנגד טוען הנתבע כי הדירה רשומה ע"ש הבן ורעייתו. לא הוגשה תביעה כנגד הנתבע. הבעלים הרשום לא הוזמן לדיון.
לאחר ששקלתי את הדברים הריני דוחה את התביעה ברכיב זה. הנתבע אינו בעלים בנכס, א' לא צורף כצד לתביעה. ככל שניתן סכום כסף לצורך הבנייה הרי שמדובר במתנה, לחילופין דיבידנד השייך לא' (עמ' 46 לפרו') ובכל אופן לא הוכח כי מדובר בהלוואה. לפיכך הריני דוחה רכיב זה" (עמ' 11 לפסק הדין, שו' 1-7).
84. נגד קביעה זו של השופטת קמא טוענת המערערת, כי הוכח על-ידה שבניית הבית של א' מומנה בחלקה (בסכום של 200,000 ₪) מכספים המשותפים לצדדים. המשיב הודה כי מימן הבניה בסכום של 200,000 ₪, שכן ציין בחקירתו כי נתן לא' סך של 200,000 ₪ כדיבידנד השייך לו (לא'), באמצעותם מימן חלק מהבניה. היות שהמשיב הוא בעל המניות בחברות יש לומר כי הדיבידנד שייך לו, ולא לבן א', ונימוקיו של בית המשפט קמא בנדון מוטעים.
85. בעיקרי הטיעון מטעם המשיב הוא תמך בנימוקי השופטת קמא.
86. לטעמי דין רכיב ערעור זה להידחות.
המשיב אכן הודה בחקירתו כי העביר סך של 200,000 ₪ לבן א' כדיבידנד אותו ראה כשייך לו, לא' (עמ' 46 לפרו' שו 18-22). אני גם מסכים כי פורמלית, בהיות א' שלא בעל מניות בחברות הוא אינו זכאי לקבל דיבידנד מהחברות. עם זאת, וכפי שדנו והסקנו לעיל, דינו של הדיבידנד בעבור המשיב כדין הכנסה פסיבית (כמו שכר דירה של "נכס חיצוני") ההולך אחר "גזע העץ", ואינן צריך להיות מאוזן ביחסי הצדדים.
היינו - הסכום שנתן המשיב לא' מכספי דיבידנד (סכום של 200,000 ₪) בכל מקרה לא היה שייך לקופה המשותפת, ולמערערת אין, ולא אמור להיות, חלק בו.
איזון שווה על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון
--- סוף עמוד 45 ---
87. השופטת קמא דחתה בסעיף 21 לפסק הדין את טענת המערערת על פיה האיזון צריך להיות לא מחצה על מחצה, אלא בחלקים שונים ולטובת המערערת, מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.
בנדון ציינה השופטת קמא כדלקמן (ציטוט מסעיף 21 לפסק הדין):
"לאור העובדה כי מדובר בנישואין שניים ושלישיים, לתקופה קצרה יחסית, כאשר התובעת יוצאת ברכוש גדול מהנישואין, לא מצאתי לשנות את בסיס האיזון. מה עוד שטענת הנתבע כי מדובר בתביעה לשמירת זכויות בלבד יש לה מקום. לפיכך הריני דוחה טענה זאת".