--- סוף עמוד 30 ---
הועברו לילדיו ו-40 אחוז הועברו למקור שאינו ידוע. הנתבע טוען כי לא משך דיבידנדים ואלו שימשו לכיסוי הלוואה.
התובעת העידה, כי הדירה ב... נרכשה מדיבידנדים, כאשר הדירה כאמור רשומה ע"ש שני הצדדים (עמ' 13). הנתבע העיד כי לא משך דיבידנדים בשנים 2013-2014 (עמ' 39) וכי 60% מהדיבידנדים עוברים לילדיו שאינם בעלי מניות, וחלק שימשו להחזר הלוואות. הנתבע העיד כי הדיבידנדים מחקו הלוואות (עמ' 39ו-43 לפרו') אם כי ברי שככל שנמשכה יתרה היא לא הופקדה בחשבון המשותף (עמ' 40 לפרו'). העיד בעמ' 43 לפרו': "מהדיבידנדים קיבלתי כסף מזומן לעיתים רחוקות מאוד כי לא נשאר".
לאחר ששקלתי את הדברים ומאחר והחברה הינה נכס חיצוני, כאשר הנתבע מקבל שכר ריאלי ויותר עבור עבודתו (ראה עמ' 38 לפרו'), יש לראות בדיבידנדים נכס חיצוני שאינו משותף לצדדים. דין הדיבידנד כדין שכר דירה המתקבל מנכס חיצוני ונשמר בהפרדה. הראיה שהתובעת עצמה טוענת כי הדיבידנדים לא נכנסו למשק הבית המשותף (עמ' 42 לפרו'). רק דיבידנדים ששימשו בפועל לרכישת הדירה המשותפת מהווים מכח עירובם והרישום המשותף של הנכס. לפיכך התביעה לשיתוף בדיבידנדים-נדחית".
36. נגד החלטה זו טענה המערערת בערעורה, וציינה כדלקמן:
א. דיבידנדים הם תשלומים שמעבירה החברה מתוך עודפיה או רווחיה לבעלי מניותיה.
ב. הדיבידנדים הם פרי עמלם והשקעתם של בעלי מניותיה באותה שנת עבודה, והם תוצר של עבודתם בחברה מידי שנה ושנה.
ג. משכך, אין לראות בדיבידנדים כשכר דירה המתקבל מנכס חיצוני כפי שקבעה השופטת קמא, כאילו הייתה הכנסה פסיבית מנכס חיצוני שאינה תלויה בהשקעת עבודה. ההיפך – מדובר ברווחים שנוצרו באותה שנת חשבון, מעמלם של בעלי מניותיה והינם פרי השקעתם.
ד. לכן דיבידנדים שחולקו בתקופה הקובעת, הם כספים ברי איזון.
--- סוף עמוד 31 ---
ה. העובדה שהמשיב לא הפקידם בחשבון המשותף אלא בחר לחלק אותם בין ילדיו, אין בזה כדי להוציאם מכלל האיזון.
גם העובדה שהמשיב קיבל שכר ריאלי בעבור עבודתו בחברה, אין בה כדי להחריג את הדיבידנדים שחולקו בתקופה הקובעת מכלל האיזון שבנכסי הצדדים.
ו. בנדון דין דיבידנדים כדין משכורות. כפי שמשכורות נכללות בכלל האיזון כך צריכים להיות גם כספי דיבידנדים שחולקו בתקופה הקובעת.
37. מן העבר השני טוען המשיב כי לא נפלה טעות בקביעתו של בית משפט קמא בכל הקשור לדיבידנדים שחולקו.
עוד טוען המשיב בעיקרי הטיעון מטעמו כי הכספים שקיבל המשיב מהחברה לא היו דיבידנדים אלא מחשבון הזכויות הסוציאליות שעמדו לזכותו בחברה והיו לרשותו בלבד, והם תולדה של עבודתו עובר לנישואי הצדדים.
38. לאחר עיון בטענות הצדדים בנדון, שוכנעתי לקבוע כי דין הערעור בסוגיית הדיבידנדים שחולקו, להידחות.
39. "דיבידנד" מוגדר בסעיף 1 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, (להלן: "חוק החברות") כ-"כל נכס הניתן על ידי החברה לבעל מניה מכוח זכותו כבעל מניה, בין במזומן ובין בכל דרך אחרת, לרבות העברה ללא תמורה שוות ערך ולמעט מניות החברה".
לבעל מניה זכות לקבל דיבידנד מהחברה בכל מקרה, בין אם עבד בה ובין אם לאו, "מכוח זכותו כבעל מניה", אם החליטה על כך החברה (סעיף 306(א) לחוק החברות).
בספרו של פרופ' יוסף גרוס, חוק החברות, מהדורה חמישית מורחבת, כרך א', צוין לעניין זכאותו של בעל מניה לקבל דיבידנד כדלקמן (עמ' 320-322):
א. בעל מנייה זכאי לקבל דיבידנד בהתאם לזכויות הצבורות לו מכח המניה, אם הוחלט על חלוקת דיבידנד.
ב. מנגנון חלוקת דיבידנדים מוסדר בדרך כלל בתקנון החברה, וניתן לקבוע כל הסדר ספציפי שבו בחרה החברה ובכפוף להוראות הכופות שבחוק החברות.
ג. לבעלי המניות של החברה אין כל זכות קנויה לקבל דיבידנד ואין הם יכולים לכפות על החברה את חלוקתו. כאשר קיימים בחברה רווחים צבורים הניתנים לחלוקה, ההחלטה איך לנהוג בהם היא עניין של ניהול פנימי שרק החברה עצמה תוכל להכריע בו, בכפוף לתקנונה, ובכפוף להחלטת הדירקטוריון.
--- סוף עמוד 32 ---
ה. בעל המניות אינו יכול לכפות על החברה חלוקת דיבידנדים, אלא אם כן יש סיבה מיוחדת הקשורה להפליית קבוצת בעלי מניות ביחס לקבוצה אחרת.
עולה מכך, כי יש הצדקה לראות בדיבידנד שחולק מ"נכס חיצוני" (חברה) כהכנסה פסיבית דוגמת שכר דירה מ"נכס חיצוני" (דירה), שכן בעל מניות בחברה זכאי לדיבידנד גם אם לא יעבוד בחברה, ורק מכח היותו בעל מניות בה.
זאת בדיוק קביעתה של השופטת קמא בפסק הדין, כי דין דיבידנד מ"נכס חיצוני" (חברה) כדין שכר דירה מ"נכס חיצוני" (דירה).
מכאן גם כי ההבחנה שעשתה המערערת בטענתה בנקודה זו בערעור, בין הכנסה משכר דירה ("הכנסה פסיבית") ובין הכנסה מדיבידנד ("הכנסה אקטיבית") אינה נכונה לטעמי.
40. כעת, ועל רקע הדברים דלעיל, נבחן השאלה - מה דינם של פירות נכסים שאינם ברי איזון?
משיב על כך המלומד נסים שלם בספרו יחסי ממון ורכוש - הדין והפסיקה (עמ' 170), בציינו כדלקמן:
"מה דינם של פירות נכסים שאינם ברי איזון? יש להבחין בין סוגי פירות השונים של נכסים שאינם ברי איזון: סוג אחד הוא רווחים שהניבו הנכסים, לדוגמא דירה שאינה ברת איזון הושכרה על ידי בעליה. שכר הדירה הוא הפרי...
הכלל הוא "טעם הפרי כטעם העץ" הווה אומר, דינם של פירות נכס שאינו בר איזון כדין הנכס עצמו. כשם שהנכס אינו בר איזון כך פירותיו..."
אם נשליך כלל זה למקרה דנן, ומשמצאנו כי דין "דיבידנד" מנכס חיצוני כדין "שכר דירה" מנכס חיצוני, יש לומר כי צדקה השופטת קמא כשקבעה כי דין הדיבידנדים של החברות שחולקו בתקופה הקובעת ("הפירות"), שהינן "נכס חיצוני" (ועל כך אין מחלוקת), כדין החברות עצמן ("גזע העץ"), ולכן אינם משותפים לצדדים.
זאת במיוחד, וכקביעת השופטת קמא בפסק הדין, כשהמשיב הקפיד שלא לשתף את המערערת במלוא הדיבידנד שחולק אלא רק בחלקו, לשם רכישת דירת הצדדים שאין מחלוקת כי משותפת.
היינו – חלק הדיבידנד ששיתף המשיב את המערערת יאוזן, והיתרה לא תאוזן בהיותה "פירות" נכס חיצוני, כמתואר היטב בפסק הדין.
--- סוף עמוד 33 ---
41. האמור לעיל נכון ביתר שאת במקרה דנן, בו קיימים נתונים נוספים המלמדים לכאורה על היות הדיבידנד שחולק בתקופה הקובעת כ"הכנסה פסיבית" ו/או ללא תרומה של ממש מצד המשיב, כדלקמן:
א. עסקינן במשיב, יליד שנת 1948, שבתום התקופה הקובעת היה כבן 65 שנים, שמצבו הבריאותי אינו תקין כפי שאף עולה מתצהיר עדותו הראשית מיום 1/10/15.
ב. השופטת קמא קבעה כקביעה עובדתית, כי המשיב הוא למעשה בגיל פרישה מהעבודה, והגם שהוא בעל מניות בחברות, נוכחותו בהן הייתה מצומצמת, ובגינה קיבל שכר ריאלי (סעיף 8(ב) לפסק הדין).
ג. למעשה מי שניהל את החברות בשנים האחרונות ובתקופה הקובעת היו ילדיו של המשיב, כפי שעולה מתצהיר המשיב, סעיפים 17-19. שם ציין המשיב, כי בנו נ' התחיל לעבוד בחברה בשנת 94 ובנו א' התחיל לעבוד בחברה בשנת 2000, וילדיו א' ור' התחילו לעבוד בחברה לאחר שחרורם מהצבא.
בשנת 2000 כשהתחיל לסבול מבעיות בריאות וצלילות העביר את מלאכת ניהול החברות לבנו נ', ופעילותו בחברה הלכה והצטמצמה עד כדי שעתיים שלוש ביום.
הוא השאיר את רישום החברה על שמו מתוך רצון למנוע מחלוקות בין הילדים.
כאמור השופטת קמא קיבלה גרסה זו, וקבעה אותה כקביעה עובדתית (סעיף 8(ב)) לפסק הדין), ולא ראיתי כי המערערת השיגה על קביעה זו במסגרת הערעור הנדון.
משאלה פני הדברים, יש לומר כי במקרה דנן על נסיבותיו, יש הצדקה בכל מקרה שלא לסטות מהכלל ש"טעם הפרי כטעם העץ". היינו יש מקום להניח בסבירות ראויה, כי הרווח של החברות, שהוביל לחלוקת דיבידנד בתקופה הקובעת, הקצרה ממילא, לא נוצר בעקבות פעולותיו או עבודותיו של המשיב בחברות, שהיו מצומצמות, אלא בעקבות פעולותיהם של מנהלי החברות בפועל (ילדיו של המשיב או מי מהם). לכן דינו של הדיבידנד שחולק בתקופה הקובעת ביחס למשיב כדין "הכנסה פסיבית", כדין "שכר דירה" של נכס חיצוני, כקביעת השופטת קמא, שלא צריך להיות מאוזן ביחסי הצדדים.
42. על כן אמליץ לחבריי לדחות גם רכיב ערעור זה בערעור העיקרי, הנוגע לדיבידנד שחולק בתקופה הקובעת.
דיבידנדים שלא חולקו
43. בכל הקשור לרווחי החברות שהמשיב בעל מניות בהן, וכנראה הכוונה לדיבידנד שטרם חולק, ציינה השופטת קמא בפסק הדין כדלקמן (סעיף 20(ב)):
--- סוף עמוד 34 ---
"רווחי החברה- לטענת התובעת לחברה היו רווחים בסך 12.5 מיליון ₪ נטו (ראה עמ' 39 לפרו'), לאחר ששקלתי את הדברים רווחי החברות שייכים לחברות, כל עוד לא חולקו ולתובעת אין בהם חלק מאחר ולא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית בחברה. וזאת לצד עדות התובעת כי הרווחים לא הופקדו בחשבון המשותף (עמ' 42) לפיכך הריני דוחה רכיב תביעה זה".