3. המעשים שתוארו לעיל הובילו להליך פלילי ולהליך אזרחי. במסגרת ההליך הפלילי הוגש כתב אישום נגד המשיב ונגד המתווך. ההליך נגד המתווך הופסק לאחר שהתאבד, למרבה הטרגדיה, ואילו המשיב הורשע בסופו של דבר בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שבועת שקר ובידוי ראיות (ראו ת"פ (שלום ת"א) 13932-08-09 מדינת ישראל נ' אבירם [פורסם בנבו] (11.10.2011); ע"פ (מחוזי ת"א) 32070-05-12 אבירם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.7.2013); רע"פ 5330/13 אבירם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.10.2013)). במסגרת הכרעת הדין לא נקבע אמנם כממצא פוזיטיבי כי המשיב זייף בעצמו את שטר החוב, אך נקבע כי ידע שבידיו שטר שאינו כשר ואינו מייצג חוב של ממש. כן נקבע כי חלקו במרמה מתבטא גם
--- סוף עמוד 7 ---
בהמצאת אישור מסירה שקרי, לפיו מסמכים שונים נמסרו לידי המנוח בקשר להליך ההוצאה לפועל, ותצהיר כוזב שהוגש על כך.
במסגרת ההליך האזרחי טענו יורשי המנוח כי הרוכשים אינם נהנים מתקנת שוק כלשהי, ולכן הבעלות במקרקעין נותרה בידיהם. לחלופין תבעו בנזיקין את שבע "יחידות האחריות" הבאות: המשיב, המתווך, מערער 1, מערער 2, הרוכשים, ראש ההוצאה לפועל ורשם המקרקעין. התביעה נגד ראש ההוצאה לפועל נדחתה על הסף בשל חסינותו המהותית כנושא משרה שיפוטית. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 2639/05, [פורסם בנבו] כב' השופט ח' טובי) קבע כי הרוכשים פעלו בתום לב, וכי הם חוסים תחת כנפיו של סעיף 34א לחוק המכר, התשכ"ח-1968, שכותרתו "מכירה על ידי רשות". עוד נקבע כי סעיף זה קובע "מעין תקנת שוק", המאפשרת לרוכשים נכס מרשות הפועלת על פי דין לזכות בנכס כשהוא נקי גם מזכות בעליו המקוריים. אשר לאחריות לנזקי יורשי המנוח קבע בית המשפט כי הנושאים בה הם ארבעה גורמים מבין אלה שנתבעו: המשיב, מערערים 1 ו-2 – הלא הם כונסי הנכסים – ורשם המקרקעין. לעומת זאת נקבע כי שניים מהגורמים שנתבעו פטורים מאחריות – הרוכשים והמתווך (שעזבונו ויורשיו הם משיבים 14-11 בע"א 6894/15).
גובה הנזק, המבוסס על שווי המקרקעין, הועמד על סך של 2,320,000 ש"ח בהתאם לחוות דעת שהגישו יורשי המנוח. האחריות בין ארבעת הגורמים שהתביעה נגדם התקבלה נקבעה ביחד ולחוד לגבי הסכום כולו, לפי החלוקה הבאה: 40% לחובת המשיב, 35% לחובת מערער 2, 15% לחובת מערער 1 ו-10% לחובת רשם המקרקעין. בנוסף לכך נדחתה הטענה כי למנוח וליורשיו אשם תורם, בכך שלא פנו ללשכת רישום המקרקעין במשך השנים לשם הוספת מספר תעודת זהות או דרכון של המנוח לפנקס – פעולה שהייתה יכולה למנוע את מכירת המקרקעין ללא ידיעתו. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה הודעת צד ג' שהגיש רשם המקרקעין נגד יתר המעוולים, לנוכח חלוקת האחריות האמורה.
4. על פסק הדין הוגשו שלושה ערעורים וערעור שכנגד. מערערים 1 ו-2 מלינים נגד אחריותם ונגד החלק היחסי מהאחריות שנפסק לחובתם. לטענת כל אחד מהם – חברו הוא בעל האשם המכריע שהוביל למכירת המקרקעין מבלי לגלות כי מדובר בשטר חוב מזויף, או מבלי לגלות כי החייב על פי שטר החוב אינו המנוח שבבעלותו היו המקרקעין. שניהם מוסיפים וטוענים כי גם אם יימצאו אחראים, יש להקטין את חלקם היחסי באחריות. כן נטען נגד הקביעה בדבר שווים של המקרקעין.
--- סוף עמוד 8 ---
רשם המקרקעין משיג גם הוא נגד האחריות שהוטלה עליו. טענתו המרכזית היא כי היה חייב לרשום את הזכויות במקרקעין על שם הרוכשים, שכן כך הורה במפורש הצו שניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל. לכן לא התרשל בעת הרישום, ואף אין מקום לזקוף לחובתו את העובדה שדרש בשלב כלשהו מסמכים מסוימים מעבר לנדרש. בחלק מן הערעורים נטען גם כי יש להטיל אחריות על המתווך, לקבוע אשם תורם לחובת יורשי המנוח ולחייב את המעוולים לחוד ולא ביחד, או ביחס לחלק מהנזק בלבד. רשם המקרקעין טען גם נגד החיוב בהוצאות משפט בהליך קמא ביחד ולחוד.
יורשי המנוח הגישו ערעור המתייחס לגובה ההוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לזכותם, ולכך שלא זכו לפיצויים בגין עוגמת נפש. הם הוסיפו והלינו, בדומה למערערים הקודמים, על כך שלא נפסקה אחריות גם לחובת המתווך.
איש מן הצדדים – לרבות יורשי המנוח – לא טען בסיכומי הערעור נגד תחולת "תקנת שוק" לפי סעיף 34א לחוק המכר על ענייננו, או נגד התוצאה של זכיית הרוכשים במקרקעין כשהם נקיים מזכות הבעלות של המנוח או יורשיו.
סדר הדיון יהא כך: תחילה נדון בשאלת הבעלות במקרקעין – האם זו נותרה בידי יורשי המנוח או שהועברה באופן נקי לידי הרוכשים. בשלב שני נדון בסוגיית האחריות של הגורמים השונים לנזקים שנגרמו – קיומה, היקף התפרשותה ואופן חלוקתה בין המעוולים השונים. לבסוף נדון בקצרה בטענות שהועלו בקשר לעגמת נפשם של יורשי המנוח והשגות על הוצאות המשפט שהוטלו בהליך קמא.
דיון והכרעה