על המערערים את הדין הישראלי, או הוראות מסוימות של הדין הישראלי, ...".
ג. טרם שנכנס לגופה של שאלה נעיר מספר הערות מקדמיות:
(1) גם אם נקבל את הקביעה כי בנושא שכר לא נהגו הצדדים על פי הדין הירדני, אין למדים מכך כי הם נהגו לפי הדין הישראלי דווקא. מהתשתית העובדתית המורחבת שפורטה בעמדת חברתינו עולה כי לא כך היה. העובדה כי המינהל האזרחי הדריך עצמו בתוספות שכר ששולמו בישראל אינה מלמדת על כך שנהג לפי הדין הישראלי.
(2) בחוזה ההעסקה של המערערים אין לאקונה בנושא שכר. דהיינו, אין סוגיה שלא הוסדרה ועתה נדרש לעשות כן בית הדין. התמונה העובדתית ברורה. ההסכמה בנוגע לכלל החוזה, לרבות השכר, היתה תשלום על פי הדין הירדני. חוזה עבודה נתון לשינויים ולהתפתחויות. אלא שמהעובדה שהמינהל שילם למערערים שכר גבוה יותר מזה הקבוע בדין הירדני, אך לא כדי "השכר הישראלי", לא למדים כי ההסכמה הבסיסית בנוגע לדין החוזה בנוגע לכלל הזכויות, או בקשר לשכר באופן ספציפי, שונתה.
(3) אשר על כן, על מנת שנתערב בתוכנו של חוזה ההעסקה של המערערים עם המינהל צריך שתהיה לכך סיבה חיצונית בדמות השיקולים שפרטה חברתינו - "תקנת הציבור", "עקרון השוויון" ו"עקרונות המשפט המינהלי", שיביאו לאי כיבוד ההסכמה.
(4) "הכלי" באמצעותו ניתן להתערב בדין החוזה המוסכם ומכאן בתוכנו של החוזה הוא, במקרה הנוכחי, הכלי של "תקנת הציבור". כך למשל, לו יצוייר מקרה בו מדינת ישראל תעסיק בחו"ל (למשל בשגרירות) עובד מקומי במדינה שאינה קובעת מנוחה שבועית, הרי שדומה שלא יהיה חולק כי העסקה שכזו (ללא מנוחה שבועית) תחשב למנוגדת לתקנת הציבור[1] ללא קשר לשאלת האפליה, אם בכלל, שבין עובדים אלה ובין העובדים הישראלים שמועסקים בשגרירות.
--- סוף עמוד 56 ---
אפליה אסורה שהיא היפוכו של עקרון השוויון, וחריגה מעקרונות משפט מנהלי - עשויים במקרים מסויימים לעלות כדי פגיעה בתקנת הציבור[2].
ד. מעיון בחוות הדעת של חברתינו עולה כי ביסודה עומדת הקביעה בדבר אפליה שלא כדין בין המערערים ובין יתר הישראלים, עובדי המדינה, המועסקים במינהל האזרחי. חברתינו מוצאת שני טעמים לאותה אפליה פסולה: הראשון, נוגע לכך שלא ניתן לקבל את קביעת בית הדין האזורי לפיה בעיקרו של דבר עבודת המערערים שרתה את האוכלוסיה הפלסטינית. לשיטת חברתינו, מחומר הראיות עולה כי עבודת המערערים היתה "מרכיב בפעילותו הכוללת של המינהל האזרחי" ובתור שכזו שרתה גם אוכלוסיה ישראלית.
מסקנתנו מהדיוק העובדתי עליו עמדה חברתינו בהקשר זה שונה. שכן, העובדה כי מעבודת המערערים עשויים להנות גם ישובים ישראליים או ישראלים, אין בה די כדי לקבוע כי תשלום שכרם שלא לפי הדין הישראלי מהווה אפליה פסולה. גם אם העסקת המערערים נעשתה בסמיכות למובלעות, וגם אם חלקה הקטן נעשה מעת לעת במובלעות, גם אם נהנו מתוצריה ישראלים במובלעות (ובמובן מופשט אולי אף ישראלים בישראל) – לא מתבקשת המסקנה כי הסכמתו של מערער זה או אחר להיות מועסק לפי הדין הירדני דווקא, עולה כדי אפליה פסולה.
במובן מסויים, דומה העסקה של המערערים באזור להעסקה של מדינת ישראל (למשל שגרירות) של עובד מקומי במדינה זרה. העסקת עובד מקומי שכזה לפי דין המקום (בהנחה שאינו מנוגד לתקנת הציבור) אפשרית ואינה עולה כדי הפליה "שלא כדין" של העובד המקומי לעומת הישראלים המועסקים באותה שגרירות, גם אם מעבודת העובד המקומי "נהנים" הישראליים או מדינת ישראל.
ה. טעם שני עליו מצביעה חברתינו הוא העדרה של שונות רלוונטית לשכר בין העובדים הישראלים ובין המערערים. שכן, אין "בהררכיה הארגונית" כדי להצדיק שונות בשכרם. גם ביחס לטעם זה דעתנו שונה. העובדה כי במינהל האזרחי הועסקו "עובדים ישראליים רבים", בתפקידים "בכירים", אינה משמיעה בהכרח את המסקנה כי המערערים הופלו "שלא
--- סוף עמוד 57 ---