כמובהר לעיל, בהעדר פירוט וכימות, הן של הזכויות הנתבעות (למעט דמי הבראה) והן של הזכויות הסוציאליות ששולמו למערערים על פי הדין הירדני, אין צורך להידרש לשאלות אלה בהליך זה.
95. אשר לתביעות האחרות שהעלו המערערים בתיק ע"ע 57627-11-14 (העובדים היומיים): בחינת תביעותיהם האחרות (חופשה שנתית, פנסיה, פיצויי פיטורים והפרשי שעות נוספות) על פי הדין הישראלי מחייבת לדון בשאלת הדין החל על יחסי העבודה בינם לבין המינהל האזרחי על פי מבחן מירב הזיקות. כמוסבר לעיל, העובדים היומיים הגיעו להסכמה דיונית שלפיה יחולו עליהם קביעות בית הדין בנוגע לעובדי המטה, וכי עניינם לא ייבחן פרטנית. נוכח האמור, תביעותיהם שמעבר לשכר מינימום נדחות.
96. בהתייחס לטענת המדינה כי אין הצדקה לתשלום שכר מינימום לעובדים פלסטינים נוכח העובדה שיוקר המחייה באזור נמוך יותר מיוקר המחיה בישראל: איני סבורה כי מדובר בנתון רלוונטי, עת מדובר בפגיעה בעקרון השוויון. כך, באופן דומה, הן עובדים זרים והן עובדים פלסטינים זכאים למלוא הזכויות על פי הדין הישראלי עת הם מועסקים בישראל, ללא תלות בארץ מוצאם, מקום מגוריהם או לאומיותם, וביוקר המחיה במקום מגוריהם או בארץ ממנה הגיעו לישראל. המחוקק הנהיג שכר מינימום אחיד ארצי, בלי להידרש לבחינת השוני ביוקר המחיה באזורים שונים בארץ. מעבר לכך, לא הובאו ראיות לתמיכה בטענה זו, ובכלל זאת נתונים על הפער בין יוקר המחיה בישראל לבין יוקר המחיה באזור.
97. אכן, במספר מקרים אשר נדונו בבית דין זה נדחתה טענתם של עובדים פלסטינים כי העסקתם שלא על פי הדין הישראלי מהווה הפלייה פסולה, והמסקנה אליה הגעתי לכאורה אינה מתיישבת עם פסיקה זו. ראשית יובהר, כי בפסק דין זה ההתייחסות היא לשכר מינימום בלבד, ואי בו משום קביעת מסמרות לעניין זכויות סוציאליות שונות או הזכות לפנסיה. כמובהר בהרחבה לעיל, נמצא כי בנסיבותיו של המקרה הנדון אי תשלום שכר מינימום על פי הדין הישראלי מהווה הפליה פסולה. שנית, באותם מקרים בהם נדונה ונדחתה טענת ההפליה (עניין אבו טיר, עניין אלבשיטי) נקבע כממצא עובדתי כי היה שוני מהותי בין עבודתם של השוטרים
--- סוף עמוד 53 ---
הפלסטינים לבין עבודתם של השוטרים הישראליים, וכי השוטרים הפלסטינים הועסקו במשטרה המקומית, בתחנות המשטרה באזור, רק מול האוכלוסייה המקומית, ולא עסקו בפעולות שיטור מול האוכלוסיה הישראלית באזור, ולא שירתו בתחנות משטרה ששירתו יישובים ישראליים. בענייננו, כמובהר לעיל, המערערים שהועסקו בקמ"ט מים נתנו שירותים הן ליישובים פלסטינים והן ליישובים ישראליים, גם אם לא בתוכם, ועבודתם של עובדי הקמ"טים האחרים הייתה מרכיב בפעילותו של המינהל האזרחי, והם עבדו לצד עובדים ישראליים, אם כי בתפקידים זוטרים יותר. בהקשר זה יש לציין כי קודם להסכם הביניים הישראלי- פלסטיני המינהל האזרחי עסק במתן שירותים רבים לאוכלוסיית האזור, וכי לאחר חתימת הסכם הביניים הועברו סמכויות רבות לרש"פ, כך שיתכן שבתקופה זו פעילותו של המינהל האזרחי מול התושבים הפלסטינים הייתה פעילות נפרדת ומתוחמת. לא למותר לציין, כי אותם עובדים שתביעותיהם נדונו בפסקי הדין שאוזכרו לעיל עברו לאחר חתימת הסכם הביניים להיות מועסקים על ידי הרש"פ. לעומת זאת, בענייננו, מדובר במערערים שהמשיכו להיות מועסקים במינהל האזרחי גם לאחר חתימת הסכם הביניים, בתחום המים שבו ליישובים הפלסטינים וליישובים הישראליים תשתיות משותפות, או בתחומים שבהם לא ניתן היה להעביר את מלוא הסמכויות לרש"פ, כגון מקרקעין ותכנון - תחומים שבהם העובדים הפלסטינים עובדים לצד העובדים הישראליים. לפיכך, התשתית העובדתית בענייננו שונה מהתשתית העובדתית שנדונה באותם פסקי דין שבהם נדחתה טענת ההפליה. שלישית, פסקי הדין הם ממועד מוקדם למועד בו ניתן פסק הדין בבג"צ גבעת זאב, אשר הבהיר את כללי ברירת הדין ובכלל זאת את המשקל הגבוה שיש ליתן לעקרון השוויון בברירת הדין.
98. לסיום אבהיר כי קביעתי בהליך זה מעוגנת בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון, ואין להסיק ממנה כי בכל מקרה שבו מעסיק ישראלי יעסיק בחו"ל עובדים ישראליים על פי הדין הישראלי ועובדים מקומיים על פי הדין המקומי, הדבר ייחשב בגדר הפליה פסולה.
99. סוף דבר: לו דעתי תישמע, הערעור יתקבל, במובן זה שייקבע כי המערערים זכאים לשכר מינימום על פי הוראות חוק שכר מינימום, לתקופה של שבע שנים שקדמה להגשת תביעתם ועד ליום 1.1.2008.
--- סוף עמוד 54 ---
100. כאמור, בהתאם למוסכם על הצדדים הדיון בבית הדין האזורי פוצל, כך שתחילה נדונה השאלה בדבר תחולת הדין הישראלי. אשר על כן, עניינם של המערערים מוחזר לבית הדין האזורי, לצורך קביעת הסכום המגיע לכל מערער על פי האמור בסעיף 99 לעיל. יש לקוות, כי הצדדים יצליחו להגיע להסכמה בדבר סכום הפרשי שכר מינימום המגיע למערערים ללא צורך בהתדיינות נוספת.
במסגרת פסק הדין הסופי בהליך, יקבע בית הדין האזורי את שיעור הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, וזאת בהתחשב בהליכים שהתקיימו עד כה בבית הדין האזורי ובבית הדין הארצי, בהליכים שיידרשו (ככל שיידרשו) לפסיקת הסכום המגיע למערערים, ובשיעור הסכום שייפסק לזכות המערערים.
השופט אילן איטח והשופט משה טוינה:
1. עיינו בחוות דעתה המקיפה והיסודית של חברתינו, השופטת לאה גליקסמן, ואנו מסכימים לתוצאתה, אם כי – לפחות בחלק מהדברים – מטעמים שונים. ואלה טעמינו:
2. אשר לתחולה הישירה של הדין הישראלי על העסקת המערערים – בעניין זה מקובלת עלינו קביעתה של חברתינו, בסעיף 38 לחוות דעתה, לפיה "יש לדחות את טענות המערערים כי הדין הישראלי או הוראות ההסכמים וההסדרים החלים על עובדי מדינה חלים עליהם במישרין, מכוח המשפט הבינלאומי הפומבי".
3. אשר לתחולת הדין הישראלי מכוח המשפט הבינלאומי הפרטי - "דין החוזה" –
א. כמו חברתינו, גם אנו סבורים ש"ההסכמה" של הצדדים היא ש"דין החוזה" החל על יחסי הצדדים הוא הדין הירדני ולא הדין הישראלי. לטעמינו – והגם שזה מעבר לדרוש - גם מבחן מירב הזיקות מוביל למסקנה זו. נעיר כי אין בקיום הדיון בפורום הישראלי כדי לכרסם בקביעה זו.
ב. משכך, אנו מסכימים לעמדת חברתינו, בסעיף 74 לחוות דעתה, לפיה השאלה המתעוררת בשלב זה היא "האם למרות שהוסכם בין הצדדים על תחולת הדין הירדני, יש מקום שלא לכבד הסכמה זו, ולקבוע כי יש להחיל
--- סוף עמוד 55 ---