15. טענת העירייה הייתה כי אין מקום להידרש לעמדת שר הפנים בשלב בו מצוי ההליך. עוד טענה העירייה כי אין בעמדת שר הפנים, במועד שבו ניתנה, כדי להצדיק סטייה מן הקביעה בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, לפיה התנהלות המדינה לוקה בשיהוי קיצוני שיש בו כדי להפוך את העיכוב לסירוב בלתי מנומק. ממילא, לשיטת העירייה, סמכות שר הפנים לפסול את התיקון פקעה זה מכבר. לגופם של דברים, טענה העירייה כי עמדת שר הפנים נסמכה על שיקולים זרים ולוקה באי-סבירות קיצוני.
תוקפו של תיקון מס' 2 – דיון והכרעה
16. האם יש בעמדת שר הפנים כדי להשליך על תוקפו של תיקון מס' 2? לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. צודקת המדינה בטענתה כי ההליך הנוכחי אינו מתאים לבחינת חוקיותה וסבירותה של עמדת שר הפנים, שלא הובאה כלל בפני ההרכב בהליך מושא הדיון הנוסף. הליך הדיון הנוסף מיועד לליבון ההלכה שנפסקה בפסק הדין, ולא לדיון במה שאין בו (ראו: דנ"א 4439/10 הרן נ' הקדש קרן המנוח גבריאלוביץ ז"ל (15.9.2010); דנ"א 8184/13 דבאח נ' מדינת ישראל (8.5.2014); דנ"א 1075/14 קרן היסוד המגבית המאוחדת לארץ ישראל נ' קרן קיימת לישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (15.7.2014); דנ"פ 6876/14 פלוני נ' מדינת ישראל (17.12.2014); דנג"ץ 360/15 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נ' שר הבטחון (12.11.2015)). עמדת שר הפנים לא הובאה בפני בית המשפט בהליך מושא הדיון הנוסף. בעלי הדין לא טענו טענות בעניינה, ובית המשפט לא חיווה דעתו עליה. אין, אפוא, מקום לדון בה בשלב זה של ההליך (ראו והשוו: ד"נ 2/64 קניגסהפר נ' הומפרט, פ"ד יח(3) 377, 383 (1964); ראו גם עמדתי בדנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, פ"ד סה(1) 238, 324-320 (2011)).
--- סוף עמוד 10 ---
17. אכן, "את מחוגי השעון אין להסב אחורנית" (ד"נ 3/58 שר האוצר נ' אניות מיכל ומשא בע"מ, פ"ד יב 1849, 1854 (1958); וראו גם: שם, בעמוד 1852). כך במיוחד, שעה שבענייננו עמדת שר הפנים לא הועברה לידיעת העירייה ולא ניתן לה פומבי, אלא היא נותרה ספונה במגירתו של שר הפנים חרף חלוף כעשרה ימים בין המועד שבו נתקבלה לבין מתן פסק הדין (ראו והשוו: ע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים 1 נ' סמי פסקה 10 לפסק דיני (22.4.2007)). הלכה היא כי "נורמות שיש בהן כדי להשפיע על הכלל או על זכויות יחידים, חייבות להתפרסם ברבים כדי שהכול יוכלו לדעת מה קובע הדין [...]. הדין המתפרסם ברבים הוא הדין המחייב, הוא ולא מסמכים שהיחידים והכלל, כולם או מקצתם, אף אינם יודעים על קיומם" (ע"א 3213/97 נקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, פ"ד נג(4) 625, 648 (1999); ראו והשוו גם: ע"א 421/61 מדינת ישראל נ' האז, פ"ד טו 2193, 2204–2205 (1961)).
18. טעם נוסף לכך שאין מקום לסטות מההכרעה שנתקבלה בפסק הדין בעניין תיקון מס' 2 נעוץ במועד שבו התקבלה עמדת שר הפנים. ודוק: החלטת עיכוב פרסומו של חוק עזר אינה החלטה סופית. בעקבותיה נדרשת החלטה לגופו של עניין (ראו: סעיף 258(ד) לפקודה). מבלי לקבוע מסמרות בשאלה העקרונית מהו פרק הזמן המדויק שבמסגרתו מחויב שר פנים שהורה על עיכוב פרסום חוק עזר לקבל החלטה סופית לגופו של עניין, דעתי היא כי עמדת שר הפנים דנן התקבלה לאחר שחלף המועד. אנמק.
19. החלטת העיכוב בענייננו ניתנה על ידי שר הפנים סער ביום 7.10.2014, במסגרת שישים הימים המנויים לכך בסעיף 258 לפקודה. הימים נקפו והחלטה לגופו של התיקון לא התקבלה. בחלוף כתשעה חודשים, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לה ניתן תוקף של החלטה ביום 6.7.2015. לפי הסכמה זו התחייב, כזכור, שר הפנים להגיש את החלטתו לבית המשפט ולצדדים האחרים "בתוך 100 יום מהיום" (שם (ההדגשה הוספה – מ.נ.)). אם כן, המועד האחרון לקבלת החלטה לגופו של תיקון מס' 2 היה – בהסכמה – 16.10.2015. מועד זה חלף עבר. ההחלטה לגופו של עניין בוששה לבוא, ומידי מספר חודשים הגישה המדינה "הודעת עדכון" על כך שלא התקבלה החלטה (כמפורט לעיל בפסקאות 11-9). חרף הערות חוזרות ונשנות של בית המשפט על כך שהרשות המבצעת ממאנת להחליט בשאלה המונחת לפתחה (ראו: החלטתי מיום 15.12.2015 ("[כפי] שחזרנו והבהרנו ההחלטה צריכה להינתן על ידי הרשות
--- סוף עמוד 11 ---
המבצעת"); פרוטוקול הדיון מיום 28.3.2016; פרוטוקול הדיון מיום 23.1.2017), התנהלה המדינה משל עמד לרשותה כל הזמן שבעולם. הסכמה דיונית נוספת לא הושגה, וממילא לא התבקשה, וגם לא ניתנה החלטה שיפוטית המתירה את החריגה מלוח הזמנים שנקבע. עמדת שר הפנים, שנושאת את התאריך 9.4.2017, איחרה את המועד האחרון, אפוא, בשנה וחצי לערך.