הנה כי כן, איני רואה הצדקה משפטית להתערב בקביעת פסק הדין מושא הדיון הנוסף כי בנסיבות שתוארו מדובר היה בסירוב בלתי מנומק (ראו: פסקה 18 לפסק הדין, והאסמכתאות שם). על יסוד האמור עד כה, דין העתירה לדיון נוסף להידחות.
20. יחד עם זאת, ומשקבע המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין כי "ראויה השבת [...] שעניינה יידון וילובן כשכלל העמדות לפני בית המשפט" (החלטתו מיום 12.7.2017), רואה אני להתייחס לעמדת שר הפנים לגופה, אף שטענות סף מונעות זאת. בחינת עמדת שר הפנים לגופה מובילה גם היא לתוצאה של דחיית העתירה לדיון נוסף. אנמק.
21. כזכור, שר הפנים סבר כי יש לפסול את תיקון מס' 2 באופן גורף. לגישתו, אין במשקל שיש לתת לאוטונומיה של הרשות המקומית, כדי להצדיק את פגיעתו של תיקון מס' 2 "בהיקף ובמשמעות הנגזרת ממנו בערכים ובתכליות הסוציאליים-חברתיים והדתיים לאומיים העומדים ביסוד קביעת השבת כיום שבתון" (פסקה 59 לעמדת שר הפנים). בפתח דבריו עמד השר על חשיבות השבת במורשת היהודית:
"השבת והשמירה עליה הינה אבן יסוד בסוד קיומו של העם היהודי. שמירת השבת הינה אחת המצוות שהצטוו עליהן בני ישראל בעשרת הדיברות [...]. רעיונות רבים ביסודות אמונת ישראל כלולים ונגזרים ממצווה זו ובשמירתה. כידוע, השבת נקבעה במדינת ישראל עוד מראשית קיומה כיום המנוחה השבועי. ביסוד יום המנוחה השבועי עומדות שתי תכליות: תכלית סוציאלית-חברתית ותכלית דתית-לאומית כאשר הן שלובות זו בזו" (שם, בפסקאות 17-16).
לשיטת שר הפנים, תיקון מס' 2 פוגע בצורה ניכרת בתכלית הסוציאלית של יום
--- סוף עמוד 12 ---
המנוחה. כך, בשל פגיעת התחרות בבעלי העסקים הקטנים המהווה "פגיעה וסיכול" ביכולתם לנצל את זכותם ליום המנוחה (שם, בפסקה 35), ובשל העסקת עובדים שהם "כוח אדם מתחלף [...] משכבות סוציו-אקונומיות חלשות" בעסקים שפתיחתם בשבת תותר (שם, בפסקה 41).
22. בנוסף, סבר שר הפנים כי תיקון מס' 2 פוגע מהותית במעמדה הלאומי-דתי של השבת ובמראית פני המרחב הציבורי במהלכה. זאת, לנוכח סטייתו מהסטטוס-קוו לפיו פתיחת בתי עינוגים מותרת, אך פעילות עסקית מובהקת אסורה:
"לאורך השנים ובהתאם לסטטוס קוו הקיים המייצג את ההסכמה הלאומית הרחבה בדבר פעילות בשבת, נקבע כי תתאפשר פתיחתם של בתי עינוג [...], אך לא תותר פעילות מסחרית ופתיחת בתי מסחר. בהצעת חוק העזר המוצע כיום, מוצע לראשונה להתיר פעילות עסקית טהורה ומובהקת ברחבי העיר תל אביב" (שם, בפסקה 45).
לעמדתו, אין להסכין לכך, בפרט בשים לב להיקף ולגודל שטח הממכר ולעובדה שמדובר בעסקים שלא נועדו לממכר מזון לצורך דחוף ומיידי. כמו כן, אין לשיטתו מקום "להכיר בטענת עיריית תל אביב לפיה 'צורך' שניתן להכיר בו כמצדיק פגיעה בתכליות השבת, הינו למעשה אך ורק צורך בקיום 'רצון' של התושבים המבוסס על העדפת הנוחיות של הסדר זה או אחר גרידא בבחינת הא ותו לא" (שם, בפסקה 51). כך במיוחד משום שלגישתו רצון התושבים וה"הרגל" שבגינו מתבקשת פתיחת העסקים "הינו תוצר של הפרת חוק ואי אכיפתו לאורך שנים" (שם).
23. עוד עמד שר הפנים על כך שההסדר שאימצה העירייה עשוי להפוך למודל ביישובים אחרים בארץ, ולפיכך יוביל אישור תיקון מס' 2 לשינוי צביונה של השבת בכל הארץ:
"בנסיבות אלה, ייפרץ הסכר ופתיחת[ם] של עסקים בשבת עלולה להפוך לחזון נפרץ בכל תחומי המדינה
--- סוף עמוד 13 ---
[...]. אשר על כן, למעשה, לא חוק עזר בודד מונח בפנינו על כף המאזניים, אלא מראיתה של השבת וצביונה, בראייה כלל לאומית מונח על כף המאזניים" (שם, בפסקה 58).
על כן, לגישתו, "בפרספקטיבה הרחבה המסורה לשלטון המרכזי" (שם, בפסקה 57 (ההדגשה הושמטה – מ.נ.)) יש הצדקה לפסול את תיקון מס' 2.
24. לטענת המדינה, אף שעמדת שר הפנים "מעוררת קשיים משפטיים משמעותיים" היא "אינה מגיעה לרמה של חוסר סבירות קיצוני". טענה זו אין בידי לקבל. עמדת שר הפנים לא נתנה משקל הולם לשיקול בדבר מעמדה הייחודי-האוטונומי של העירייה, ולפיכך אינה סבירה. אבאר. האוטונומיה המקומית, קרי "זיקתה הישירה של רשות מקומית לחוק, בלא תיווכן של רשויות שלטון אחרות" (בג"ץ 3791/93 משלב נ' שר הפנים, פ"ד מז(4) 126, 132 (1993) (להלן: עניין משלב)) היא "העיקרון הבסיסי של המינהל המקומי" (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א 453 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: זמיר) (ההדגשה הוספה – מ.נ.)).
25. אם כן, בהפעלת סמכותו מכוח סעיף 258 על שר הפנים לתת משקל של ממש לאוטונומיה המקומית, בבחינת "חייבים בעלי שררה מן השלטון המרכזי לשוות נגד עיניהם צורך לנהוג כבוד בנבחרי ציבור של רשות מקומית – בהם ובבוחריהם – ולהוסיף ולזכור כי פאטרנליזם כופה של ימים שמכבר אינו עוד עמנו" (עניין משלב, בעמוד 131; ראו גם: זמיר, בעמודים 477, 453-451; דנג"ץ 3201/96 שר החקלאות נ' המועצה האזורית עמק לוד, פ"ד נא(3) 661, 687 (1997); בג"ץ 2838/95 גרינברג נ' המועצה המקומית קצרין, פ"ד נג(1) 1, 15-10 (1997); דנג"ץ 1913/97 מואסי נ' שר הפנים, פ"ד נב(2) 49, 66 (1998); בג"ץ 10104/04 שלום עכשיו נ' הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, פ"ד סא(2) 93, 168 (2006); כן ראו והשוו: בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח-תקווה, פ"ד נא(5) 385, 395 (1997); אך השוו: בג"ץ 7186/06 מלינובסקי נ' עיריית חולון פסקה נז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (29.12.2009)). בעניין דומה לענייננו צוין:
"באשר למידת ההתערבות של השלטון המרכזי בהתקנת חוקי העזר, עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי ראוי שהפעלת הסמכות של פסילת חוקי עזר שאינם עוסקים בשאלות בעלות השפעה על השלטון המרכזי או החורגים מתחומה של אותה רשות מקומית, תיעשה
--- סוף עמוד 14 ---
במשורה. ככלל, שר הפנים לא יחליף את שיקול-הדעת של הרשות המקומית בשיקול-דעתו מקום שבו הרשות פעלה במיתחם הסמכות והסבירות. לשר הפנים אין יכולת טכנית לבחון לעומקם את השיקולים שהנחו את הרשות המקומית ואת התשתית העובדתית ששימשה בסיס להתקנת חוק העזר, ואין זה ראוי שכך ייעשה" (בג"ץ 953/01 סולודקין נ' עיריית בית-שמש, פ"ד נח(5) 595, 606 (2004) (להלן: עניין סולודקין)).
26. עמדת שר הפנים דנן לא נתנה משקל של ממש לאוטונומיה של העירייה. אדרבא, שר הפנים הבהיר כי אינו סבור שדי ברצון תושבי העיר כדי להצדיק פגיעה כלשהי בתכליות השבת ולאפשר פתיחת עסקים. את מרכז הכובד העמיד שר הפנים על צביון השבת ברמה הלאומית, מבלי לתת ביטוי לצביון המקומי ולנסיבות של העיר תל אביב-יפו. נימוקו בהקשר זה היה כי אם יאושר תיקון מס' 2 "ייפרץ הסכר", וההסדר שאימצה העירייה יהפוך למודל ביישובים אחרים בארץ. נימוק זה אין בידי לקבל. את אמות המידה המשפטיות אין מקום לשנות רק לנוכח השערות בדבר תוצאות אפשריות שאולי טומן בחובו העתיד. אכן, "ייתכן כי המדרון החלקלק הוא מסוכן. אך הטיעון בדבר המדרון החלקלק מסוכן ממנו" (בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 74 (1997)). הפגיעה באוטונומיה של העירייה בעייתית במיוחד בנושא דנן, שכן הרשויות המקומיות בישראל הוסמכו במפורש להתקין בחוקי העזר הוראות שעניינן פתיחת עסקים בתחומן בשבת (ראו: חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 40), התשנ"א-1990 (להלן: חוק ההסמכה)). אחת התכליות המונחות ביסוד חוק ההסמכה היא כי עניינים אלה יוסדרו דווקא ברמה המוניציפלית, המקומית, ולא ברמה הארצית.
27. תכלית זו מושרשת היטב בהלכה הפסוקה. ברוח זו ציינתי בעניין ברמר:
"אם אופייה של העיר תל אביב-יפו מחייב, לדעת פרנסיה, המייצגים את האוכלוסיה, שלא לסגור עסקים כמו של המשיבות בשבת, ניתן לשנות את חוק העזר בדרך הקבועה לכך בדין [...]. היועץ המשפטי לממשלה ציין כי העירייה מוסמכת לאזן 'בין האינטרס בשמירת אופיו של יום השבת כיום מנוחה [...] לבין מתן אפשרות לפעילות כלכלית מסוימת'. ואולם, לדעתי, המקום המתאים ליצירת איזון זה הוא בהחלטת העירייה האם להתקין חוק עזר בדבר פעילות בתי עסק בשבת ובעיצוב ההסדרים הקבועים בו" (שם, בפסקה 52 לפסק דיני).
ובעניין אחר קבע הנשיא מ' שמגר:
--- סוף עמוד 15 ---
"מכוח התיקון בחוק ההסמכה, אשר בו הוספה פיסקה (21) [...] הוכשרו, בכל הנוגע להתקנת חוקי עזר לפי פיסקה 20, טעמים שבמסורת דתית [...]. אין בסעיף 249(20) [לפקודה – מ.נ.] כדי לקבוע לרשות המקומית הכוונה מחייבת אלא המדובר בהענקת כוח בלבד. הדבר גם מובן, שהרי מדובר על הוראה מסמיכה, שעצם הפעלתה ואופן יישומה מושארים בידיה של הרשות המקומית" (בג"ץ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מז(3) 192, 207 (1993) (להלן: עניין תאטראות ישראל)).