32. בשולי נקודה זו, ולאור טענות הקבלן בנושא, אבקש להעיר כי אינני סבור שניתן לגזור גזירה שווה בין משלוח ההודעות הנטען על-ידי חנה בהליך הראשון לבין המצאתו של מכתב הביטול בתובענה דנן. די אם אציין בתמצית לעניין זה, כי בהליך הראשון שני המכתבים אשר לגביהם נטען כי הם מהווים הודעות ביטול לקבלן, נחזו כטיוטות בלבד, כאשר בנוסף לא הובאה כל ראייה לפיה בוצעה שליחתם בפועל אל הקבלן (בין בדואר רשום ובין בדרך אחרת). מנגד, כמפורט לעיל, אלו אינם פני הדברים במקרה שבפני, בהן ביססה חנה בראיות את דבר שליחתו של מכתב הביטול.
33. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי אף בבחינת הנסיבות החיצוניות יש כדי להטות את הכף לעבר המסקנה כי מכתב הביטול לא מילא אחר כוונת הצדדים בהסכם. בעניינינו, לא הסתפקה חנה במשלוח מכתב הביטול אל הקבלן כהוראות ההסכם, אלא הוסיפה ושלחה העתק ממנו – בבחינת למעלה מן הדרוש - אף לבא-כוחו של הקבלן, עו"ד קריטנשטיין. עו"ד קריטנשטיין אישר קבלת העתקו של מכתב הביטול ביום 30.5.2016 (ס' 2 לתשובת המשיב 1 להמרצת הפתיחה), ואף ציין כי מכתב הפדיון נשלח על-ידו לחנה בתגובה לביטול זה. במסגרת מכתב הפדיון נתבקשה חנה להעביר פרטי חשבונה על מנת שניתן יהיה להעביר אליה את הסכום הקבוע בנספח השלישי (קרי, 3.5 מיליון ₪ עבור שתי הדירות), ובכך הוצע, הלכה למעשה, קיומה של עסקת הפדיון. ניתן להניח כי שליחת הצעה לתשלום סכום השווה ל-3.5 מיליון ₪, בנוסף לתשלומים נוספים בהם חויב הקבלן בפס"ד ההפרה, לא נעשה על דעת עו"ד קריטנשטיין בלבד, כבא כוחו של הקבלן, וללא כל מעורבות מצדו של הקבלן. היות שהקבלן מהווה את הגורם אשר אמור לבצע את התשלום בפועל, חזקה על עו"ד קריטנשטיין כי מכתב הביטול (אשר בעקבותיו כאמור, נשלח מכתב הפדיון) הביא את הנושא לידיעתו ולאישורו. ברם, למרות ידיעתו כאמור, לא נשמעה "בזמן אמת" כל טענה מטעם הקבלן ביחס לתוכנו או לדרך שליחתו של מכתב הביטול, או בדבר כוונתו לתיקון ההפרה, ותגובתו במכתב הפדיון, אשר ניתנה בחלוף 30 הימים שנקבעו במכתב הביטול, התמקדה אך בהצעה לקיום עסקת הפדיון (אשר כפי שיפורט להלן פקעה זה מכבר) ובהעברתם לחנה של סכומים נוספים שנקבעו לטובתה בפס"ד ההפרה. משכך, אינני סבור כי הוכח דבר קיומן של נסיבות אשר יעידו על כי מכתב הביטול איננו מתיישב עם אומד דעת הצדדים המשתמע מתוך לשונו של ההסכם.
34. למעלה מן הצורך אציין, כי יתכן וניתן אף להקיש בעניין זה מ"כלל הידיעה", שעניינו המצאות של פסקי דין וכתבי בי-דין, ואשר נועד למנוע מצבים שבהם מנצלים צדדים לרעה את ה"פורמאליות" של תקנות ההמצאה במטרה לשבש הליכים, גם כשההליך היה בידיעתם. על אף שהרציונאל שביסודו של ההליך שיפוטי אינו זהה בעוצמתו לרציונאל העומד ביסודו של ביטול הסכם, עדיין קיים דמיון לא מבוטל בנסיבות ענייננו המהווה חיזוק למסקנתי האמורה. מכל מקום אין בו צורך כאמור, שכן על רקע המפורט על ידי לעיל, מתבקשת ממילא המסקנה לפיה המצאת מכתב הביטול היתה כמוסכם, גם בלעדי הכלל האמור.