לאחר שקראתי את טענות הנתבעים בסיכומיהם, מצאתי לנכון לאפשר לתובעת להגיב על סיכומי הנתבעים והיא אכן עשתה כן מכח החלטתי. אתייחס בין השאר לתשובותיה בשאלת ה"דיון והכרעה" ולא אחזור על טיעוניה.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים ובעדותיהם, מצאתי כי דין התביעה להתקבל אם כי כנגד חלק מהנתבעים בלבד וזאת על פי החלוקה שלהלן;
כנגד הנתבעת 1, דין התביעה להתקבל בחלקה.
כנגד עיזבון הנתבע 2 דין התביעה להתקבל בחלקה.
כנגד הנתבע 3, זה הוכרז כפושט רגל טרם הגשת התביעה ונמצא בעכוב הלכים.
כנגד הנתבע 4, דין התביעה להתקבל בחלקה.
כנגד הנתבע 5, דין התביעה להידחות תוך חיוב בהוצאות.
להלן נימוקיי בהגעה להכרעה האמורה;
1. עניינה של התביעה כאמור בדרישת התובעת לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בסכום שאינו מבוטל כלל ועומד נכון ליום הגשת התביעה ע"ס 1,435,800.67 ₪. בפועל סכום זה נחלק לשניים האחד בגין "הסכם החוב" ע"ס 700,000 ₪. השני בגין אספקת הדלקים שלטענת התובעת לא שולמה.
2. עמדת התובעת לפיה יש לחייב את כלל הנתבעים ביחד ולחוד אינה מקובלת עליי. לאורך ניהול התביעה, ובפרט בסיכומיה ביקשה לראות בכלל הנתבעים כבני ישות משפטית אחת, ואולם לא כך הוא הדבר. אכן הללו הם בני משפחה אחת אך איש איש בעיניו עומד, והכנסתם לתוך קלחת אחת על שום קשרי הדם שבינם חורגת הן לתחושת הצדק והן לעקרונות היסוד של שיטת משפטנו. על כן, שתי הכרעות נדרש בית המשפט לקבל בתיק זה.
האחת- עצם קיומו של החוב. היינו האם לתובעת עומדת הזכות לקבל את מרכיב סכום התביעה אותו דרשה?
השנייה- כלפי מי יש להפנות תביעה זו ולחייבו בסכום החוב שנותר- ככל ומדובר ב"הסכם החוב"- ובנוסף ביחס לחוב בגין אספקת הדלקים.
משכך, סדר הדיון בהכרעתי זו יהיה כדלקמן. ראשית, אדון ב"הסכם החוב" שנערך בין הצדדים בתאריך 1.5.2003. ככל ואכיר בקיומו של החוב תחת הסכם זה, אפנה לדון בשאלה מי מהצדדים יש לחייבו בגינו. לאחר מכן, אדון בחוב בגין אספקת הדלקים, וגם כאן ככל ואמצא כי זה שריר וקיים, אפנה לשאלה- מי מהצדדים, אם ככלל צריך לשאת בחוב זה.
3. הסכם החוב.
א. כאמור לעיל, ביום 1.5.2003 חתמו התובעת והנתבע 2 על הסכם לפיו האחרון יכנס בנעליי בעליה של תחנת הדלק, מר נאג'יב חביב, ובעבור כך ישלם סך של 700,000 ₪. הצדדים התנו את כניסת ההסכם לתוקף בהעברת התשלום הראשון וחשוב מכך- באישור רשם ההוצאה לפועל שעניינה של תחנת הדלק נידון לפניו (ולכך ראה נספח ו לתצהיר התובעת)
ב. רשם ההוצאה לפועל מעולם לא נתן כאמור את הסכמתו להסכם ואולם, אין חולק כי הנתבע 2 שילם סכום של 375,000 ₪ בהינתן הסכם זה. משכך, לטענת התובעת, נותר חייב לה, ביחד עם שאר הנתבעים, את יתרת הסכום שעומד על 325,000 ₪. על כך משיבים הנתבעים כאמור בשניים. ראשית, כי בהינתן כך שרשם ההוצאה לפועל לא נתן את אישורו, הסכם זה מעולם לא נכנס לתוקף. שנית, כי בפועל שולם מלוא סכום החוב, ע"ס 700,000 ₪, וזאת כפי שהצהיר בפניי הנתבע 3:
"ש. כמה התחייבת לשלם על חשבון החוב הקודם (חובו של נאג'יב ע.נ)
ת. אני לא זוכר בדיוק. מה שהתחייבתי, שילמתי עד שגל התחילה לעשות משחקים והיא רוצה להתעשר על חשבון אדם זקן, מכר אדמות. הספקתי לשלם 700,000 ₪ אולי יותר. אני בטוח.
ש. כלומר, היית חייב לשלם 700,000 ₪ ושילמת 700,000 ₪.
ת. לדעתי אפילו יותר שילמתי.
ש. היית חייב 700,000 ₪, שילמת 700,000 ₪ או יותר.
ת. לא הייתי חייב לאף אחד. התחייבות היתה מותנית בהסכמת ראש לשכת הוצל"פ להסכם וההסכם לא כובד. מה אתה רוצה ממני? אני לא מבין מה אתה רוצה מהחיים שלי?
ש. לפי ההסכם, היית חייב לשלם 700,000 ₪.
ת. כן, שילמתי אפילו יותר.
ש. האם לפי ההסכמים שהראיתי לך, היית חייב לשלם 700,000 ₪ על חשבון החוב הקודם.
ת. כן, שילמתי אפילו יותר. ההסכם היה מותנה בהסכמת ראש לשכת ההוצל"פ.
ש. ההסכם הזה שהיה מותנה לטענתך, לא חייב אף אחד כי הוא לא אושר
ת. נכון, אבל אני אז כבר שילמתי לפי שההסכם אושר. יש לי חשבוניות וקבלות".
ג. במחלוקת זו בין הצדדים, בין אם לעניין עצם קיום החוב ובין אם לעצם תשלום יתרתו, מצאתי כי הדין הוא עם התובעת.
סבורני כי אין לראות בהיעדר אישור ההסכם על ידי רשם ההוצאה לפועל כעובדה אשר שומטת מתחתיה את עצם קיומו של ההסכם. מצאתי כי משנטל ההוכחה לעצם תשלום החוב, מונח לפתחם של הנתבעים, הללו לא עמדו בו ומשכך כי יש לחייבם (כפי שאפרט בהמשך) ביתרת החוב שנותר. ארחיב על כך.