--- סוף עמוד 140 ---
כשאני לעצמי, נוטה אני לדעה אחרונה. האמירה כי בחייבנו בעל רכב להאריך את מסלול נסיעתו פגענו בזכותו לחופש מדת, יש בה, לדעתי, לא-מעט משום אילוץ השפה ואילוץ המהות. טעם הדבר הוא, ששומר-מצוות ניתן לומר עליו כי אדוק הוא בדתו, אך קשה להעלות על מי שאינו-שומר-מצוות כי "אדוק" הוא באי-שמירת-מצוות. אכן, יש מי שהם אדוקים בשמירת-מצוות אך מעטים הם אלה האדוקים באי-שמירת-מצוות, מעין כופרים להכעיס או מי-שאינם-שומרי-מצוות לתיאבון. במילים אחרות: האיסור על היחיד לנסוע ליד בית הכנסת לעת התפילה; אותו איסור ועמו חיובו, בעקיפין, להאריך את מסלול נסיעתו, יש בהם כפייה ופגיעה בחופשו של היחיד לנסוע ליד בית הכנסת ככל שתאבה נפשו. ואולם קשה לסווג מערכת זו כפגיעה בחופש מדת דווקא. פגיעה בחופש – כן, פגיעה בחופש מדת – ספק בעינינו.
בשל קשיים אלה נבלע לעתים החופש מדת בחופש הכללי שהיחיד זוכה בו, ומאותו טעם מעדיפים אנו לדבר על סמכותה של הרשות ועל גדרי השיקולים שהיא מותרת להביא במניין, תחת שנשיח בחופש מדת. לשון אחר: החופש מדת נחבא בתוככי תורת הסמכויות של הרשויות, ובחופש הכללי שהיחיד זוכה בו במשפט המדינה. מכאן ההלכות שעמדנו עליהן למעלה, ואשר לפיהן אין רשות רשאית להביא שיקולי-דת כשיקול עיקרי במניין שיקוליה, אלא אם התיר לה המחוקק – או הורה אותה – לעשות כן.
24. עיקרון חוקתי הוא אפוא בישראל, שהיחיד זכאי גם לחופש הדת גם לחופש מדת, וחופש זה שקנה היחיד מעלתו היא מעלת-חוק (למצער). בכפוף להוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (או חוק-יסוד: חופש העיסוק), רק חוק בכוחו להתיר לרשות לשקול שיקולי-דת כשיקולים עיקריים. נושאי-דת – באשר הם – משייכים עצמם לאותם הסדרים הקרויים "הסדרים ראשוניים", ואלה מקומם הוא בחוק, ובו בלבד: לא בחקיקת משנה ולא בביצועו של חוק (ל"הסדרים ראשוניים" ראו, למשל: בג"ץ 1520/91 וילנסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' [77], בעמ' 513, ומראי המקומות בו). לענייננו-שלנו נאמר כך: פקודת התעבורה [נוסח חדש] נועדה להסדרי תנועה ותחבורה. היא לא נועדה לקידום ענייני-דת ונושאי-דת. אם סובר המפקח על התעבורה כי תנועת כלי רכב בשבת ברחוב בר-אילן פוגעת ברגשותיהם של שומרי-מצוות הגרים במקום, וכדי שלא לפגוע ברגשות אלה אומר הוא לסגור את הרחוב למשך השבת כולה – או לחלק עיקרי של השבת – מדי שבת בשבתו ובמשך כל השנה כולה; שומה עליו לבקש מן הכנסת כי תחוקק חוק שיסמיכו לעשות את שהוא סובר כי ראוי שייעשה. רמת ההסדר היא רמת חוק, ורק חוק מפורש של הכנסת בכוחו להסמיך את המפקח על התעבורה לעשות את שהוא מבקש לעשותו. אכן, ליחיד שמורה זכותו לחופש הדת ולחופש מדת, גם ברשות