--- סוף עמוד 139 ---
באינטרסים של קבוצת אוכלוסיה, ובלבד שלא נגיע כדי כפיית מצוות על הזולת – מצוות באשר הן מצוות – ולא נעשה במסווה לאכיפת איסורי דת ומצוותיה על מי שאינם שומרי מצוות" (ההדגשה במקור – מ' ח').
פרשת בית הכנסת "ישורון" [1] ופרשת ברוך [2] הינן דוגמאות לשיקולי טובת-האדם, לאחר שנמצא לו לבית-המשפט, כי "לא צפוי נזק משמעותי לחלק החילוני של הציבור בעקבות הצעד של הרשות, אשר נועד למנוע פגיעה מן החלק הדתי שלו" (פרשת מיטראל [6], בעמ' 500, מפי השופט אור). בענייננו-שלנו, שהמדובר הוא באלפי כלי רכב העושים שימוש בכביש בר-אילן, לא נוכל לומר כך.
23. ועוד על חופש הדת ועל החופש מדת. ההיסטוריה האנושית מציגה לפנינו אירועי כפייה דתית שמהותה היא פגיעת-מישרין בחופש הדת. כך הייתה ההוראה להשתחוות לצלם, להמיר את הדת מיהדות לנצרות או לאיסלאם, לאכול בכפייה דבר אחר, לאסור על עבודת אלוהים כבן לעם היהודי. שונה הוא החופש מדת. ניתן לדמות אירועים של פגיעה בחופש מדת, כגון חיובו של אדם להתפלל בניגוד לרצונו. ואולם על דרך הכלל הפגיעה בחופש מדת היא פגיעת-עקיפין. מטעם זה קשה היא לעתים לזיהוי בתורת-שכזו, ונבלעת היא בחופש הכללי שקנה היחיד מכוחה של שיטת המשפט. אכן, מטעם זה שהפגיעה קשה לזיהוי עשויים שיקולי-דת, לעתים, להתגבר על שיקולים אחרים הנוגדים אותם. טול את פרשת ברוך [2]. בשל סגירת הכביש אולצו בעלי רכב לנסוע בדרך ארוכה יותר, והשאלה הייתה אם במעשה הסגירה נפגעה זכותם לחופש מדת. אמר על-כך השופט ויתקון (שם, בעמ' 166) כי לדעתו "[...] יש בסגירת הרחוב משום כפיה דתית כלפי ציבור זה, ומה גם שהסגירה אינה מצומצמת לשעות התפילה בבית-כנסת שבמקום... אלא היא חלה על כל שעות היממה". אחרת סבר השופט עציוני (שם, בעמ' 167):
"לא הייתי מרחיק לכך ומגדיר את מניעת השימוש בקטע של הרחוב מחלק מהתושבים כ'מידה מסויימת של כפיה דתית', כפי שאמר זאת חברי הנכבד השופט ויתקון. אין כאן ענין של כפיה דתית כי הרי לא על איסור מוחלט של נסיעה בשבת מדובר כאן אלא על מגבלה מצומצמת, שאיננה פוגעת לא ברגשותיו של הציבור החילוני ולא במצפונו, אלא בנוחיותו בלבד".
בדעתו של השופט עציוני היה גם בית-המשפט בפרשת בית הכנסת "ישורון" [1] (שם, בעמ' 2668), באומרו כי איסור הנסיעה ליד בית-הכנסת אין בו "... משום כפיה דתית כלשהי, שכן לא אולץ המבקש... בגלל הצו, לעשות פעולה הנוגדת את השקפותיו בעניני דת".