--- סוף עמוד 138 ---
הוא הדין בעניינה של בני-ברק, בפרשת ברוך [2]. באותו עניין דובר על סגירתו של כביש למשך כל השבת כולה, אך עיון בנימוקי הפסק ילמדנו כי בית-המשפט לא נתן דעתו כלל להשפעת סגירתו של הכביש על כלי רכב עוברים. בית-המשפט שיווה נגד עיניו אך את מצוקתם של תושבי המקום: אלה החרדים ואלה שאינם שומרי-מצוות; ובהשוותו את הפגיעה בראשונים – אם לא ייסגר הרחוב לתנועת כלי רכב, עם הפגיעה באחרונים – אם ייסגר הרחוב לתנועת כלי רכב, הכריע בית-המשפט כפי שהכריע. ובלשון מ"מ הנשיא, השופט לנדוי (בעמ' 165 מול אות השוליים ז): "... כאן מדובר באי-נוחות הנגרמת לציבור מצומצם שבידיו כ50- כלי-רכב פרטיים בלבד... כנגד פגיעה במנוחת השבת של ציבור גדול וצפוף במרכזו של ישוב חרדי, מעין מבצר של היהדות החרדית". וכן היו דברי השופט ויתקון (בעמ' 167 מול אות השוליים א): "...מבחינת מספר התושבים שבמקום, מספרם של אלה המעוניינים בסגירת הרחוב בימי שבת ומועדים עולה כמה מונים על מספר המעוניינים בחופש התנועה, ואף אלה אין חופש זה נשלל מהם אלא צומצם בצורה שאינה מכבידה עליהם יתר על המידה. אלמלא כן הייתי נעתר לעותרים".
ענייננו שונה הוא, ולו משום שמדברים אנו באלפים-אלפים של כלי רכב העוברים ברחוב בר-אילן. בפרשת ברוך [2], כאמור, לא דובר כלל באותם כלי רכב עוברים. אמת נכון הדבר: הכביש שנסגר בפרשת ברוך [2] מכונה בפסק-הדין "כביש עורקי", אך לבד מכינויו כך אין בית-המשפט מוסיף ואין הוא דן לא בטיבו של הכביש ולא בהשפעת סגירתו על כלי הרכב העוברים בו. נוסיף ונזכור, כי באשר לפגיעה שתיגרם לאלה הגרים ברחוב בר-אילן וברחובות הסמוכים לו והם אינם שומרי-מצוות, הרשויות לא טרחו כלל לברר את מספר הנפגעים ואת עוצמת הפגיעה. כיצד נוכל אפוא ללמוד מהילכת ברוך לענייננו-שלנו?
22. בפרשת מיטראל [6] הבדלנו בין שיקולי-דת בתורת שכאלה לבין שיקולי טובת-האדם, וכך אמרנו (בעמ' 507):
"...שיקולים של שמירת מצוות – באשר הן – אינם כשרים בעשייתו של המינהל אלא על-פי חוק, אך שיקולי האדם – באשר הוא – תוך איזונים, הינם כשרים גם כשרים; והיא הדמוקרטיה, שטובת האדם ורווחת האדם הם עיקר בה. בבקעה שבה מתגודדים בני קבוצות שונות באוכלוסיה, והאינטרסים של הכול מעורבבים אלה באלה, קביעת סדרי עדיפויות הינה כורח מעצמו, ושקילת האינטרסים אלה מול אלה תביא מעצמה לצורך להכריע בין אינטרסים המושכים לצדדים. בריח התיכון באיזון המשקלות יימצא בכלל כי ניתן – ואף חובה – להתחשב באינטרסים של האדם, או