37. עקרון-יסוד הוא במשפט, שאין הפקעה בלא שיבוא פיצוי תחתיה אלא אם אמר המחוקק מפורשות אחרת. "[...] כאשר דנים בחיקוק, הנותן סמכות לרשות לפגוע ברכושו של האזרח, אין לתת לאותו חיקוק פירוש המאפשר פגיעה כזו ללא תשלום פיצוי, אלא אם ברור וגלוי שהמחוקק התכוון לשלול זכות לפיצוי": השופט י' כהן בבג"ץ 150/69 רייך נ' מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים [78], בעמ' 209. כך היה דין לפני
--- סוף עמוד 154 ---
היות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בוודאי כך דין לאחר שריונה של זכות הקניין (בסעיף 3 לחוק היסוד) והוראתה של פיסקת ההגבלה (בסעיף 8 לחוק היסוד). אין מפקיעין אלא אם כן מפצין. לקחת – תיתן. quid pro quo. לעולם – או כמעט לעולם – לא ישווה פיצוי בערכו לנכס שהופקע, אך בתי-המשפט ישמרו כי השניים יקרבו זה-אל-זה, ככל הניתן ובגדרי החוק שלעניין.
38. ומדוע הזכרתי דין והלכה אלה שהכול יודעים, אלא שהם לעניינה של ועדת צמרת ומה שאירע בה. המלצתה של הוועדה – של הרוב בה – הייתה לסגור את רחוב בר-אילן בשבתות ובמועדים בשעות התפילה "בתנאי שיובטחו הסדרי-ניידות של הציבור החילוני בהתאם לצרכיו במסגרת הסטטוס-קוו הקיים". על תנאי אחרון זה שקבעה ועדת צמרת ניטשה מערכה כבדה בכתובים ועל-פה, וכל אחד מחברי הוועדה ומבעלי-הדין גילה בו פנים אחרות. לו שבעים חברים בוועדה – שבעים ולא שמונה – כי אז היו מגלים בהחלטה זו שבעים פנים. בתצהירו שמיום 6 בנובמבר 1996 מתפלמס שר התחבורה עם מקצת חברי הוועדה – עם ד"ר צמרת ועם הפרופסורים שבייד וגולן – על פירושו של התנאי, ולסברתו לא זו בלבד שתנאי זה "רב הסתום בו על הגלוי" אלא שפרשנותם של השלושה לתנאי "[...] נעדרת תשתית עובדתית כלשהי". יסולח לי אם אומר כי דעתו של השר אינה מקובלת עליי.
39. אני נכון להניח – אף אסכים – כי אין קשר פנימי בין סגירת רחוב בר-אילן לבין הנהגתה של תחבורה ציבורית בשבת בירושלים. תחבורה ציבורית בשבת לא תפתור את הקושי שייגרם עם סגירתו של רחוב בר-אילן בשבת, כשם שאי-סגירתו של רחוב בר-אילן אין בו כדי למלא את החסר בתחבורה ציבורית למי מתושבי העיר שאינם שומרי-מצוות ורכב פרטי לא עלה בידם לרכוש. זו בעיה לעצמה וזה קושי לעצמו, והא בהא לא תליא. ואולם התשובה לקושיה תימצא בדברים שכתבה פרופסור גליה גולן קודם הוצאתו של דוח ועדת צמרת. ראו לעיל, פיסקה 10. התשובה לקושיה היא, שהנהגתה של תחבורה ציבורית בשבת אמורה הייתה לשמש – בגדרי האמנה החברתית בין מי שהם שומרי-מצוות לבין מי שאינם שומרי-מצוות – מעין לחיצת יד לשלום: תן-וקח, דבר בעבור דבר, quid pro puo. כך מוכיח אדם רצון טוב כלפי זולתו, זו היא תקיעת-כף של אמון ואמונה. מטעם זה עצמו אינני סבור שקביעתו של שר התחבורה כי הנהגתה של תחבורה ציבורית בשבת "מהווה... הפרה של הסטטוס-קוו הקיים", היא קביעה שלעניין. שאלת הסטטוס-קוו-אנטה אינה כלל לעניין. כשאני לעצמי, אומר: אל תִּקרֵי "...סטטוס-קוו" אלא "קוויד-פרו-קוו". נניח כי הנהגתה של תחבורה ציבורית בשבת מהווה "הפרה" של הסטטוס-קוו-אנטה. וכי סגירתו של רחוב בר-אילן אינה מהווה "הפרה" של הסטטוס-קוו-אנטה? אכן, כפי שאמרתי בפרשת מיטראל [6] (שם, בעמ' 506) ה"סטטוס קוו" שהכול מדברים בו "אין הוא כשאר 'סטטוס קוו' שבעולם".