--- סוף עמוד 156 ---
דעתה. כולנו נזכור דברים שאמר בית-המשפט בבג"ץ 74/51 המרכז הארצי של ארגוני הקבלנים ואח' נ' שר המסחר והתעשיה ואח' [80]. באותו עניין טענו באי-כוח העותרים כי מר נוי, הרשות המוסמכת, פעל שלא על-פי שיקול-דעתו-שלו אלא על-פי החלטת מדיניות שעשתה הממשלה, וכי מטעם זה נפל פגם בהחלטתו. בית-המשפט דחה את הטענה, ובין שאר דבריו אמר כך (בעמ' 1550):
"ראינו ושמענו את מר נוי בתא העדים והוא עשה עלינו רושם של אדם היודע את אשר לפניו, ואין אנו מקבלים את הטענה כי את רצונם של אחרים הוא עשה, ללא שיקול דעת משלו".
הנה-כי-כן: הממשלה עשתה החלטת-מדיניות חשובה, אך החלטה זו אינה מחייבת את איש-המינהל. אלא מה, נתמזל מזלה של הממשלה ודעתו של מר נוי הייתה כדעתה.
42. על הילכת עצמאותה של הרשות המוסמכת – עצמאות ולו כלפי השר הממונה עליה ניתכה ביקורת מכל-עבר. ראשון למבקרים היה מורנו הדגול פרופסור ה' קלינגהופר, במאמרו "הוראות פנימיות לרשות המוסמכת – מה תקפן" [103]. החרו-החזיקו אחריו רבים וטובים, ואנו נזכיר את המסה הארוכה של פרופסור ב' ברכה בספרו משפט מינהלי (כרך ב) [98], בעמ' 43-104; את דבריו של הפרופסור י' זמיר בספרו הנ"ל (כרך ב) [91], בעמ' 604 ואילך ואת דבריו של ד"ר י' דותן בספרו הנחיות מינהליות [99], במקומות שונים בספר. בתי-המשפט מצאו דרכים מדרכים שונות לצמצם את ההלכה, לעוקפה, ואף להתעלם ממנה, ואולם ככל שידיעתי מגעת נשארה ההלכה על-עומדה. לא עוד, אלא שדעתו של פרופסור ברכה היא כי "שינוי הדין מחייב התערבות המחוקק" (בעמ' 102-103 לספרו הנ"ל [98]). ואם הסכמתי לביקורתו של פרופסור ברכה על ההלכה, אינני בטוח שאני מצרף דעתי גם לדעתו זו.
43. בענייננו-שלנו סבר המפקח על התעבורה – בעת ששח לפי תומו בחודש נובמבר 1994 – כי "לא יעלה על הדעת" לסגור את רחוב בר-אילן בשבתות ובמועדים, שהרי המדובר הוא ב"עורק תנועה ראשי". לאחר כשנה ומחצה, ולאחר שיחות שהיו לו עם שר התחבורה, שינה המפקח את דעתו מקצה-אל-קצה. כך הצהיר המפקח לפנינו וכך הוסיף והסביר לנו על-פה בתשובותיו לשאלותינו.
קראתי בעיון רב את תצהירו של המפקח על התעבורה. האזנתי בקשב-רב-קשב להסבריו על-פה. הוספתי וקראתי את הפרוטוקולים של ישיבות בית-המשפט. אחרי כל אלה, נשתכנעתי סופית כי יש וראוי להפוך על פיה את הילכת ה"עצמאות", כביכול, של
--- סוף עמוד 157 ---
הרשות המוסמכת. לא אערוך את השולחן כולו אלא את חלקו בלבד. וכך אומר: מקום ששר רשאי ומוסמך ליטול סמכותה של רשות מוסמכת, רשאי ומוסמך הוא להורות אותה רשות מה תחליט ומה תעשה. וביקורתו של בית-המשפט תהיה לגופה של ההחלטה ולא לגופו של המחליט.