--- סוף עמוד 79 ---
"...המשטר הדמוקרטי מבוסס על סובלנות... זו סובלנות למעשי הזולת ולדעותיו. זו סובלנות גם כלפי חוסר הסובלנות. בחברה פלוראליסטית כשלנו הסובלנות היא הכוח המאחד אותנו והמאפשר לנו חיים משותפים..." (בג"ץ 399/85 הנ"ל [25], בעמ' 276-277).
עלינו להיות סובלניים גם כלפי מי שאינו סובלני כלפינו. זאת, משום שלא נוכל אחרת; זאת, משום שאם לא נהיה סובלניים כלפי חסר הסובלנות, נערער את הבסיס לקיומנו המשותף. קיום זה מבוסס על מגוון דעות ותפיסות, לרבות השקפות שאינן נראות לנו כלל, ובהן ההשקפה כי הסובלנות אינה הדדית.
ביקורת שיפוטית
104. שר התחבורה ניצב בפני "מקרה קשה". עמדו בפניו כמה דרכי פעולה חוקיות. הוא רשאי היה להחליט – לאחר שנטל את סמכותו של המפקח על התעבורה – להמשיך במצב הקיים. רחוב בר-אילן היה נשאר פתוח לתנועה. הייתה זו החלטה ראויה. היא הייתה מאזנת באופן ראוי את השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. אך שר התחבורה החליט אחרת. הוא החליט לסגור חלקית את רחוב בר-אילן לתנועה בשבת. הוא היה רשאי לעשות כן בכל הנוגע לשימוש ברחוב בר-אילן כדרך עורקית ללא גישה ישירה לשימושי קרקע גובלים. החלטתו נופלת למיתחם הסבירות. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. השאלה אינה כיצד הייתי נוהג, אילו הייתי מפקח על התעבורה בדרכים. השאלה הינה אם שר התחבורה נהג כפי שמפקח סביר על התעבורה רשאי היה לנהוג. תשובתי על שאלה זו היא בחיוב. לא כן לעניין השימוש ברחוב בר-אילן כדרך עורקית, שיש בה גישה לשימושי קרקע גובלים. בעניין זה נפגם ההליך המינהלי. בעניין זה ההחלטה חורגת ממיתחם הסבירות. לגביה אין מנוס מהתערבותנו.
סוף דבר
105. דרך ארוכה עברתי ברחוב בר-אילן. דרך חתחתים היא. המקרה אינו פשוט. המקרה קשה במישור המשפטי. הדמוקרטיה החוקתית מתלבטת בטיפולה בזכויות אדם, הנפגעות בשל הרצון להגן על רגשות אדם. נדרש איזון עדין בין שיקולים נוגדים, והאיזון אינו פשוט כלל ועיקר. המקרה הוא קשה במישור החברתי. הניסיון להגיע להסכם ולפשרה נכשל. הפתרון חייב להימצא בשפיטה ובהכרעה. על כך יש להצטער. אך – בלשונו של הנשיא לנדוי בפרשת דויקאת [3], בעמ' 4 – "...זה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים".
--- סוף עמוד 80 ---
התוצאה
106. התוצאה המתבקשת הינה אפוא זו: בכל הנוגע להסדרת התנועה מקצה אחד של העיר לקצה האחר של העיר, נמצאה לרחוב בר-אילן חלופה סבירה. בנסיבות אלה, סגירתו החלקית של רחוב בר-אילן בשעות התפילה, שנקבעה בהחלטת השר, מאזנת כראוי בין חופש התנועה לבין רגשות הדת ואורח החיים הדתי של התושבים החרדים הגרים בשכונות הסובבות את רחוב בר-אילן. על-כן, אילו לא התעוררה כל בעיה באשר לתושבים החילוניים המתגוררים בשכונות החרדיות הסובבות את רחוב בר-אילן – הם ומשפחותיהם – הייתי דוחה את העתירה, ומבטל את הצו-על-תנאי. זאת, כמובן, ובלבד שיקוימו שלושת התנאים שעליהם עמדתי. תנאים אלה הם: ראשית, הצירים החלופיים פתוחים לתנועה בשבת; שנית, רחוב בר-אילן פתוח לתנועה בשבת בשעות שבהן לא חל איסור הנסיעה בו, והכול בלא שיופרע על-ידי שימוש באלימות; שלישית, רחוב בר-אילן פתוח לתנועה בשבת, גם בשעות האיסור, לרכב ביטחון ולרכב חירום. אך המצב העובדתי הוא שונה. קיימת בעיה בכל הנוגע להסדרת התנועה של התושבים החילוניים המתגוררים בשכונות החרדיות – הם, בני משפחתם וקרוביהם וכן התושבים החילוניים הבאים לבקר את התושבים הדתיים בשבת, בלי שאלה האחרונים מלינים על חילול השבת. עניינם של אלה לא הובא בחשבון כלל. לא הונחה לגביהם תשתית עובדתית ראויה. ההחלטה של שר התחבורה, ככל שהיא נוגעת להם, נתקבלה מתוך פגיעה בסדרים הראויים של ההליך המינהלי. החלטת שר התחבורה אינה מבחינה בין סוגי האוכלוסיה הללו. רחוב בר-אילן נסגר חלקית לכל תנועה בשבת. בנסיבות אלה, אני מציע לחבריי לדחות את העתירה בבג"ץ 5434/96 ולהפוך את הצווים-על-תנאי בבג"ץ 5016/96, 5025/96 ו-5090/96 מוחלטים, במובן זה שהחלטתו של שר התחבורה לסגור חלקית את רחוב בר-אילן תתבטל והעניין יחזור אליו לקבלת החלטה חדשה. בהחלטתו החדשה יביא שר התחבורה בחשבון באופן אופרטיבי גם את האינטרסים של התושבים החילוניים הגרים בשכונות העוטפות את רחוב בר-אילן ושל מבקריהם, כאמור בפסק-דיננו. השיקול האמור ייעשה על יסוד תשתית עובדתית ראויה ועל יסוד התנאים שעמדו בבסיס פסק-הדין והמפורטים בו.