--- סוף עמוד 46 ---
למעשה, מר יעקב קמיר טען במסגרת חקירתו הנגדית כי ההסכמה עם פז הייתה להשיב לידיו את הסכום אשר אמור היה להשתלם לידי חגור ביחס למכירות ללקוחות מערכת הביטחון. כלומר השבה של החלק שמועבר לחגור.
168. גם מחקירתו של מר יוסי קמיר עלה כי מטרת התשלום החודשי הייתה למעשה להשיב לידי רניוס את הסכומים אותם אמורה הייתה רניוס לשלם לחגור, ביחס ללקוחות כוחות הביטחון (לעניין זה ראה עמוד 161 שורות 10-11 , עמוד 171 שורות 5-6 לפרוטוקול הדיון).
על אף דבריו אלו , ועל אף שמר קמיר אישר כי פז השיבה לידי רניוס את אותם סכומים, לא מצאו הנתבעים להעביר את אותו סכום לידי חגור, ואף טענו כי אין קשר בין התשלום לבין מרווח השיווק. (לעניין זה ראה לדוגמא עמוד 129 שורות 1-15 לפרוטוקול הדיון).
מקום בו טוענים הנתבעים כי הפער שבין המחיר לצרכן למחיר רכישת הדלק הותיר אותם עם הפסד, בין היתר נוכח הצורך בתשלום החלק בעמלה לידי חגור, ומקום בו עקב כך שולם לרניוס סכום המשקף הפחתה של אותו הפסד, אין לי אלא לראות בסכום זה כחלק בלתי נפרד ממחיר הרכישה של הדלק.
משאלו הם פני הדברים אין הנתבעים יכולים לטעון כי אין המדובר בסכום אשר אמור להיכלל
במסגרת רווח המפעיל, וכי אין חגור זכאית לקבל את חלקה.
169. אני ערה לטענות הנתבעים על פיהן נאלצה הנתבעת 1 להסכים לתת שירות ללקוחות שירותי הביטחון וכי נגרמו לה עקב כך הפסדים אשר צומצמו על דרך של ביצוע התשלומים נשוא פרק זה. (לעניין זה ראה לדוגמא עדותו של מר קמיר בעמוד 186 שורות 20-22 לפרוטוקול הדיון).
ואולם, מקום בו הטענה לקיומן של הוצאות עודפות לא הוכחה (לא כל שכן שיעורה) וחשוב מכך – מקום בו קשרו הנתבעים עצמם בין העמלה המגיעה לחגור לבין ההחזר כמו גם בין הפערים הנובעים ממחיר הרכישה והמכירה ללקוחות צה"ל לבין ההטבה, אין לי אלא לראות בסכומים אלו כהטבת מחיר הקשורה לעלות רכישת הדלק, ומשכך גם כרכיב רלוונטי לצורך חישוב רווח המפעיל.
170. אוסיף ואציין כי גם ככל שהיה נמצא לראות בתשלומים למערכת הביטחון כי חלק מהוצאות רניוס עבור קידום מכירות, דומה כי יש בטענותיה משום ניסיון לקבלת זיכוי כפול בגין רכיב זה.
--- סוף עמוד 47 ---
מקום בו נמצא על ידי, בין היתר מכוח סוגיה של נטלי הוכחה והבאת ראיות, כי אין חגור זכאית לקבל עמלה מתוך הסכום ששולם על ידי פז לרניוס תחת הכותרת של "השלמת הנחות כמותי", אלא כי זה שימש, בין היתר כרכיב קידום מכירות, ומקום בו הוכח כי הסכום ששולם, גבוה מסכום הוצאותיה של רניוס עבור קידום המכירות, אין מקום להוסיף ולראות גם בהוצאה זו כחלק מרכיבי קידום המכירות כדוגמת מכירת עיתונים (לשיטתו של מר אדרי).