--- סוף עמוד 60 ---
לא מן הנמנע כי אלו אכן היו פני הדברים.
התרשמותי מנציגי חגור, כמו גם מהמסמכים הנוגעים להתנהלותם אינה מלמדת על הקפדה יתירה בפרטים, או על ניהול עסקי מסודר אלא על התנהלות של נבחרי ועד מקומי, אשר ביקשו לכאורה לשרת את הציבור אליו הם שייכים, כמיטב הבנתם, ותו לא.
219. יחד עם זאת, עיון בהסכמים אשר נחתמו בין רניוס לפז מלמד כי גם רניוס לא ראתה לכאורה, את סוגיית היקפו של הסכם חכירת המשנה, כסוגיה מהותית בזמנים הרלוונטיים.
כך לדוגמא, עיון בהסכם הקמעונאי משנת 1991, שנערך בין רניוס לפז, מתייחס ל"תחנה" אך אינו מגדיר את שטחה או היקפה, וזאת הגם כי במסגרת סעיף 18 לאותו הסכם נקבע במפורש, כי השימוש בקרקע ומבנים (תחנת הדלק/שירות), יישארו תמיד בחזקת פז, תוך שמירת זכאותה ל למנוע מרניוס גישה וכניסה כמו גם שהייה בקרקע ובמבנים בהתאם לשיקול דעתה.
220. בנוסף, וחשוב מכך, התנהלותה של רניוס עצמה, בסמוך למועדים בהם פנתה לקבל את היתר הבנייה להקמת מתקן השטיפה (בין אם בסוף שנות ה- 90' ובין אם בתחילת שנות ה- 2000), מלמדת כי גם רניוס עצמה לא ראתה בתקופת חכירת המשנה כהפרה של ההסכם בינה לבין חגור או כפעולה אשר יש לראותה כזו העומדת בניגוד למצגים קודמים שהוצגו על ידי חגור.
רניוס לא הציגה ולו מכתב או פנייה אחת, לחגור או לפז ממנה ניתן להסיק כי מצאה את התנהלות חגור או פז, כזו העומדת בניגוד להסכמות, או בניגוד למצגים אשר הוצגו בפניה קודם לכן.
למעשה, ההליכים נשוא פסק דיני זה, אשר החלו בחלוף כשתיים עשרה שנים לאחר המועד בו לשיטת רניוס התבררו לה העובדות כהווייתן, הם גם הפעם הראשונה בה הועלו על הכתב הטענות לעניין מצגי השווא וההסתמכות עליהם.
221. הנתבעים מצאו לצרף כראייה לתיק המוצגים תכתובת בין הצדדים משנת 2001 בעניין תחנת התדלוק ( נ/1).
מתוך תכתובת זו עולה כי לכאורה הצדדים נפגשו והתדיינו בעניין זה, וכי בעקבות אותה פגישה שלחה פז הצעה לרניוס לעניין ניהול מתקן שטיפה בתחנת הדלק על ידי פז או מי מטעמה, תוך תשלום בהיקף שבין 800-1,000 דולר לחודש לידי רניוס.
אין באותו מכתב כדי תמיכה בטענות רניוס לעניין כדאיות ניהול הפעילות, על קיומה של דרישה מצד פז לתשלום בשיעור הנטען במסגרת תצהירו של מר קמיר, וחשוב משני אלו –
--- סוף עמוד 61 ---
כי הנתבעים גילו באותו מועד, להפתעתם, כי הופרו מצגי חגור ופז כלפיהם בכל הנוגע למשך תקופת חכירת המשנה.