231. בנוסף, מקום בו מדובר בסעד הצהרתי לעניין זכויות במקרקעין, ושעה שהבעלות באותם מקרקעין הינה של צד שלישי (מנהל מקרקעי ישראל), קיים קושי של ממש במתן הסעד המבוקש בבית משפט זה, בוודאי מקום בו לא התבקש צירופו של בעל הזכויות המרכזי.
232. באשר למצגים שהוצגו בפני הנתבעים קודם ההתקשרות בהסכם ההפעלה, אשוב ואפנה לפרק העוסק במתקן השטיפה.
הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי בעת התקשרותם בהסכם ההפעלה בשנת 1995, לא היו מודעים לתקופת חכירת המשנה בפועל אשר נרשמה במנהל מקרקעי ישראל בשנת 1993.
233. למעשה, בהינתן היקף מעורבותו של הנתבע 2 בכלל התהליכים הנוגעים להתקשרות מי מהצדדים עם משנהו באיזה מההסכמים, אין לקבל את הטענה על פיה הופתע מי מהנתבעים לגלות, בדיעבד, דבר מהותו והיקפו של הסכם חכירת המשנה.
--- סוף עמוד 65 ---
234. בנוסף, טענות הנתבעים לעניין החשיבות של הארכת תקופת חכירת המשנה על המשך התקשרותה החוזית של רניוס עם חגור, נמצאו על ידי כאלו אשר אינן סבירות בהינתן היקף סימני השאלה והתנאים המקדמיים אשר נדרשו לצורך הארכה זו.
235. במסגרת סעיף 19 להסכם ההפעלה על בסיסו הועלו טענות רניוס נקבע כדלהלן:
"19. עם סיום תקופת הסכם זה ובמידה וחגור תהא מעוניינת למסור את זכות ההפעלה לתקופה נוספת תהא למפעיל, אך ורק אם לא הפר הסכם זה בכל מהלכו וזאת לדעת חגור בהתאם לחוו"ד משפטית של בא כוחה, זכות הסירוב הראשונה להמשיך ולהפעיל את התחנה בתנאים ולתקופה שיוצעו ע"י צד ג' כלשהו ויועברו ע"י חגור למפעיל בכתב"
דהיינו, רניוס מבקשת כיום להתבסס, לצורך ביטול/שינוי הסכם חכירת משנה שהיא אינה צד לו, על התחייבות חוזית אשר יכול ותתגבש בשנת 2021, כאשר תנאיה של זו והיקפה אינם ידועים, ועת שהיא מותנית בהתקיימם של מספר תנאים מקדמיים ומצטברים לרבות עצם רצונה או כוונתה של חגור למסור את זכות ההפעלה לתקופה נוספת.
העובדה כי חגור מצאה לנכון לפתוח בהליך זה, מלמדת כי לשיטתה ולשיטת בא כוחה, הפרה רניוס את ההסכם בין הצדדים. די בכך על מנת לאיין את זכאותה של רניוס להארכת הסכם ההפעלה.
בהינתן מסקנותיי דלעיל לעניין החוסר בתשלום התמורה המגיעה לחגור מכוח הסכם ההפעלה, מקבלת מסקנתי זו משנה תוקף.
236. למעלה מכך, גם אילו היה נמצא כי טענות חגור באשר להפרת ההסכם נטענו ללא ביסוס ובחוסר תום לב, וגם מקום בו היו הנתבעים מוכיחים כי אכן הסתמכו על מצגי חגור על פיהם תעמוד תקופת חכירת המשנה על 30 שנה בלבד, היה מקום להוסיף ולהידרש לשאלת ההצדקה בביטול הסכם חכירת המשנה, נוכח חוסר הוודאות באשר להתקיימם של יתר התנאים הנקובים בסעיף 19, ובהינתן המועד בו הועלו טענות רניוס לראשונה.