כלל יסוד נוסף בדיני פרשנות צוואות הינו שביהמ"ש לא יבחן מה סביר או מה צודק יותר או מקפח פחות לצוות. כל מהותה של צוואה הינה האפשרות הניתנת לאדם לסטות מן הנורמות המקובלות, כפי שנקבעו בירושה על פי דין.
צוואתו של א. ז"ל נוסחה בדרך של "יורש במקום יורש" ולא "יורש אחר יורש". כך עולה בבירור מקריאת ס' 3, ו-4 לצוואה ומקריאת פסקי דין שעסקו בצוואות בעלות ניסוח שכזה: שני תנאים חלופיים, שאם מתמלא האחד, כפי שהתמלא ס' 3 בענייננו, לא מתמלא השני. על כן, לא חל החריג שבס' 42(ב), ואין מגבלה על היורש שירש, וחלות חירויות היסוד בס' 27 ו- 36 לחוק הירושה – א. רשאית לשנות את צוואתה כפי שתחפוץ.
בפס"ד זמיר השו' נאור קובעת באופן נחרץ ביחס להוראות צוואה כמו אלה שבענייננו, כי מדובר בהסדר יורש במקום יורש. השו' גו'בראן מצטרף לעמדה זו. על כן אין יסוד לטענת התובעים כאילו פס"ד זמיר עוסק רק בצד הראייתי, וכאילו לא נקבעו בו הלכות מכריעות לענייננו.
--- סוף עמוד 16 ---
החירות לשנות צוואה הינה זכות יסוד מוגנת, שלא ניתן לשלול בדרך של תנאי מכללא או השלמת החסר. אפילו אם היה נאמר כך בצוואה במפורש, תנאי כזה היה בטל בהיותו מנוגד לס' 27(ב) לחוק הירושה, שהינו סעיף קוגנטי. הוא גם מנוגד לס' 8 לחוק הירושה שאינו מכיר בהתחייבויות בענייני ירושה.
זכות היסוד של א. לשנות את צוואתה איננה נשללת, גם אם בוחנים את השאלה בהתייחס לצוואות א. ז"ל וא. כצוואות הדדיות. דעת הרוב בביהמ"ש העליון בפס"ד זמיר, לא קיבלה את אמרת האגב של השופט ברק בפס"ד מלמד, שהשאירה בצריך עיון את עיקרון ההסתמכות בצוואות הדדיות. נפסק בדעת הרוב, שתיקון מס' 12 לחוק הירושה בעניין צוואות הדדיות הינו תיקון מהותי ואין הוא או "רוחו" חלים רטרואקטיביות ביחס לצוואות הדדיות שנעשו לפני התיקון, עליהן חל הדין הקודם.
גם מתיקון מס' 12 לחוק עולה שאין כל פסול בצוואת א. ששינתה את צוואתה משנת 1990, לאור ס' 2 לתיקון הקובע כי הוראות החוק לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו.
הדין וההלכות מחייבים את המסקנה כי א. היתה רשאית לשנות את צוואתה, וכן את המסקנה כי א. היתה רשאית להעביר את הרכוש העסקי לר., כפי שהעבירה בשנת 2005. אפילו השו' ארבל, שהיתה בדעת מיעוט בפרשת זמיר גרסה שהצוואות ההדדיות, אפילו אם נראה אותן כצוואות בדרך של יורש אחר יורש, אינן מונעות העברת רכוש בחיים, שלא ע"פ האמור בצוואות ההדדיות.