זכותה של א. לנהוג ברכוש שירשה ללא כל מגבלות, מכוח ס' 3 לצוואת א. – מנהג בעלים, ולהעבירו כרצונה, נובעת גם מס' 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר העלה את חופש הקניין לדרגה של זכות על חוקתית.
א. ז"ל לא עשה צוואה שוויונית, כפי שטוענים התובעים, אלא העדיף את בת זוגו. החלטה זו נובעת ועולה בקנה אחד עם מערכת היחסים האוהבת ששררה בין א. ז"ל לא'.
לאורך סיכומי התובעים טעות יסודית, כאילו לתובעים זכויות ברכושו של א. ז"ל ובעיזבונו, ואף ברכושה של א. – זה שירשה מא. ז"ל וזה שהיה לה מימים ימימה.
גם אם היה נקבע שההורים נהגו בשוויון בחייהם- אין זו הוכחה לכך שגם בצוואה הם מחויבים בשוויון. ויותר מכך, השאלה איננה אם הצוואה שוויונית אם לאו, אלא האם א. הוגבלה ע"י א. ז"ל ונשללה ממנה הזכות המוגנת בדין לכתוב צוואה חדשה, כמו גם חרות
--- סוף עמוד 17 ---
היסוד לנהוג בקניינה באופן חופשי כרצונה. לתובעים בעניין זה אין ראיות חיצוניות שכוונת א. ז"ל וא. היתה להגביל את עצמם ולשלול מעצמם זכויות מוכרות ומוגנות בדין.
המילים "ללא הגבלה" מופיעות בס' 3 לצוואת א. ז"ל, מעידות על כך שא. ז"ל לא התכוון להגביל את א.. גם אם מילים אלה מתייחסות לרכוש בלבד, כטענת התובעים, א. מקבלת ע"פ פרשנות זו רכוש "נקי", ללא שיעבוד או הגבלות אחרות. ברכוש כזה אין מניעה מלעשות דיספוזיציות. אם בכוונת א. ז"ל היה להגביל את א., הוא יכול היה לכלול מגבלות מפורשות בצוואה, ובוודאי לא היה משתמש במילים "ללא הגבלה".
אפילו אם היינו רואים בצוואות הדדיות "מעין חוזה" כטענת התובעים, גם אז א. לא מנועה מלעשות ברכוש שירשה כרצונה, ולהעבירו לר. כפי שהעבירה. זאת מאחר וס' 4 לצוואות איננו מתייחס לחב' ר. ואף לא ל"עזבוני", אלא מתייחס במפורש רק לנכסים "שיישארו בעיזבוני" – כלומר רק ליתרה שתיוותר. אף אם שתי הצוואות היו חוזה מחייב - אין הן מונעות אפוא מא. לנהוג ברכוש שירשה בחייה מנהג בעלים, ואין כל פסול בהעברות לר. ס' 4 ע"פ לשונו מתייחס לעתיד וחל רק ביחס למה שיוותר לאחר מות א..
א. ז"ל העניק לאחר הארגון מחדש (בלשון הנתבעת 1 "ההתנתקות") מתנות עסקיות לר. עבור ג. (בנו של ר.), מבלי שניתנו מתנות אקוויוולנטיות ואף לא פחותות בערכן לנתבעים ומשפחותיהם. פעולות אלו נעשו בתקופת הצוואות ההדדיות. ההעברות הנ"ל סותרות את טענת השוויון.
לטענת התובעים מגבלות שלא היו קיימות בחיי בני הזוג רובצות אחרי מותו של א. ז"ל. טענה זו היא אבסורדית. בעת כתיבת הצוואה א. וא. ז"ל לא ידעו מי ילך ראשון לבית עולמו. אין מחלוקת שא. לא הגבילה את א. ז"ל בחייו ביחס לנושאים עסקיים. על פי טענת התובעים אם א. היתה הולכת לבית עולמה ראשונה כוונת הצדדים היתה שבמקרה הזה היא תשלוט במחצית הרכוש שא. ירש ממנה מתוך קברה. מגבלות שלא היו מוטלות על א. ז"ל בחייה יהיו מוטלות עליה לאחר מותה. זה אבסורד, שלא הוכח.