התובעים עשו כל מאמץ לטשטש את ההבחנה הברורה בין דיני הירושה לדיני המתנה והקניין. לדידם שינוי הצוואה על ידי א. ומתן המתנות על ידה לר., חד הם. לשיטתם, בין
--- סוף עמוד 21 ---
אם בצוואת א. ז"ל לבדה עסקינן, בין אם המדובר בצוואות הדדיות המגבילות את חופש הציווי ובין אם המדובר בצוואה שיסודה בטעות, בכל המקרים ובכל המצבים אסור היה לא. לתת לר. מתנה ור. מצידו מחויב בהשבתה. המדובר בטענות העומדות בסתירה ברורה לדין החל. הצוואה לחוד והמתנה לחוד. אפילו היו הצוואות כוללות הוראת "יורש אחר יורש" ואפילו היו הן הדדיות וכוללות הגבלה על שינוין, לא ניתן היה על פי דין למנוע מא. לתת מתנות מהרכוש שירשה, לא כל שכן מרכושה שמכבר.
מאז פטירת א. ז"ל רכשה א. במשך השנים נכסים חדשים, הקימה במשותף עם הנתבע ובנו ג. חברות חדשות, חלקן הארי צמח מאפס בעמל השקעות ויזע של ר. ובנו ג.. מדובר ביצירתם ובפיתוחם של נכסים ריאליים יש מאין, בעיקר ... והקמה וניהול של.... המדובר בחברות חדשות בעלות אישיות משפטית נפרדת, כל אחת לעצמה, פרי של יזמות חדשה של הנתבע ובנו. לפיכך, נטען, כי אין כל בסיס משפטי ומוסרי לטעון שנכסים אלה נכללים בעיזבון א. ז"ל, זאת מהטעמים הבאים: המועד הרלוונטי על פי דין לבחינת היקפו ותכולתו של עיזבון הוא במועד הפטירה. אין בסיס בדין לניסיונם של התובעים לשלוח יד אל נכסים חדשים על ידי ניסיון לייחס אותם רטרואקטיבית לעיזבון א. ז"ל; זיקה בין הנכסים החדשים לבין נכסי העיזבון, יכולה להיות לכל היותר זיקה מימונית. אין ולא כלום בין זיקה מימונית שכזו לבין הניסיון להכניס לתוך העיזבון את הנכסים החדשים עצמם, שנוצרו ופותחו יש מאין כתוצאה מהשקעת משאבים רבים ומגוונים; התובעים לא הציגו בדל ראייה לכך כי קיימת זיקה מימונית בין נכסים חדשים לנכסי העיזבון.
צוואתו של א. ז"ל קוימה ביום 3.4.1996 ללא התנגדות. קיומה של הצוואה הפך לסופי ועל פיה, א. הינה היורשת היחידה ללא כל הגבלה ו/או חיוב. צוואה זו בוצעה ככתבה וכלשונה לפני שנים, עת עבר הרכוש במלואו לבעלותה הקניינית המלאה והמוחלטת של א.. הצוואה קובעת הסדר ברור של יורש במקום יורש. ההוראה לפיה הילדים יורשים, הינה חלופית וחלה רק במידה וא. תלך לעולמה לפניו ורק במידה וא. ז"ל לא היה בוחר לשנות את צוואתו בעקבות פטירתה של א.. הורשה זו לא באה לעולם, מאחר וא. ז"ל הלך לעולמו לפני א. ובכך הפכה אות מתה. טיעונם של התובעים בדבר רצונו של א. ז"ל כי לאחר 120 שלו ושל א., ילדיו יירשו אותו, לא רק שאינו עולה מלשון הצוואה ואינו נלמד מנסיבות חיצוניות לה, אלא הוא אף מתנגש חזיתית עם בחירתו של א. באופן מודע מושכל ופוזיטיבי במנגנון של "יורש במקום יורש".