באשר לטענה כי יש לקרוא תניות משתמעות לצוואה, נטען כי לא יעלה על הדעת כי נסיק לשון משתמעת הסותרת חזיתית את הלשון המפורשת. לא זו אף זו, אומד דעתו המשתמע הנטען של א. ז"ל נוסח מדרשם של התובעים אף מנוגד לאושיות דיני הירושה כיום והוראות הדין והמשטר המשפטי אשר רווח במועד עריכת הצוואה.
--- סוף עמוד 23 ---
אין תוקף להגבלה שבצוואות הדדיות קודם לתיקון מס' 12 לחוק הירושה. עוד לא היה מקרה בו נתן בימ"ש בישראל תוקף להתחייבות, הגלומה כביכול בצוואות הדדיות, שלא לשנות צוואה. הגבלה כאמור, אשר לטענת התובעים משתמעת מהצוואות של א. וא., מנוגדת להוראות הקוגנטיות של חוק הירושה.
כפי שנקבע בפסיקה, תיקון מס' 12 לחוק הירושה, אינו חל על צוואות שנערכו קודם לתיקון. יודגש כי גם תיקון מס' 12 לחוק, לא מייתר את הצורך להוכיח הסתמכות. בענייננו לא הוכחה הסתמכות כאמור, לפיכך גם אילו היה חל התיקון אין בכך כדי לפגוע בחופש הפעולה שא. וא. ביקשו לשייר האחד לשני. תיקון מס' 12 אינו חותר תחת חופש הציווי. טענת התובעים כי א. מוגבלת מלשנות צוואתה מצרה למעשה את זכויותיה אף יותר מאשר התיימר התיקון לעשות, ואינו עולה בקנה אחד עם הפתרון שהתקבל על ידי המחוקק בתיקון. יתירה מזאת, הוראת ס' 2 לתיקון קובעת באופן ברור כי הוראות החוק לא ייפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו. קרי, לא ייפגע תוקפה של צוואה המבטלת צוואה בה הסתמכו הצדדים האחד על הסדרי הצוואה של השני ואשר מוגדרות על ידי התיקון כצוואות הדדיות, ואשר לפי הוראת התיקון תוקפה היה אמור להישלל בהתאם לתנאי הסעיף.
א. ז"ל וא. ערכו את צוואותיהם בראי המצב המשפטי, כפי שהיה בתוקפו בעת עריכתן. על בסיס החזקה שאדם יודע את הדין ומכלכל צעדיו בהתאם לו, אין ספק שא. וא. לא יכולים היו לסבור שבעצם עריכת הצוואות ההדדיות יחול לעניין צוואותיהם דין שונה מהדין הכללי והידוע לכל. חזקה שהיו מודעים לכך שצוואותיהם הינן הדירות וכי הם אינם מוגבלים באשר לרכוש שירשו ובוודאי שלא באשר לרכושם שלהם.
התובעים מנועים מלטעון כל טענה כנגד הנתבע נוכח התנהגותם שלהם בקבלת הבית המשפחתי מא. לי. (ביתה של התובעת 2). התנהגות זו נוגדת בעליל את גרסתם על פיה א. כביכול מוגבלת לגבי רכושה והיא אינה רשאית להעניק מתנות המכלות את הרכוש המשפחתי.
בנסיבות המקרה דנן, בהן צוואת א. ז"ל ברורה וחד משמעית, לא מתקיימות ה"נסיבות" על פי דיני הירושה, בהן ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות להוכחת אומד הדעת. לפיכך, כל הדיון בסוגיה זו הינה למעלה מן הצורך ולמען הסר ספק. ויודגש, גם המצדדים בפנייה לנסיבות חיצוניות, מסכימים כי בגיבוש אומד דעת המצווה, לאומד הדעת העולה מן הצוואה יש ליתן משקל כבד יותר מלאומד הדעת העולה מתוך הנסיבות.