התובעים לא הביאו ראיות חיצוניות לצוואה בעלות משקל, ואולם ככל שהתובעים הביאו ראיות בעל פה כלשהן, הסותרות את האמור בצוואה, הרי שמדובר בראיות חיצוניות
--- סוף עמוד 24 ---
חסרות משקל הסותרות מסמך בכתב, סתירה האסורה על פי דיני הראיות. הראיות כביכול שהועלו על ידי התובעים אף מחזקות את גרסת הנתבע ולמצער הן אך ניטראליות ואין בהן כדי ללמד על אומד דעתו של א. ז"ל כטענת התובעים ו/או לסתור את לשון צוואתו המפורשת.
בחינת ראיות התביעה אחת לאחת מעלה על נקלה כי אין בהן שום דבר המתייחס לצוואה עצמה ולתוכנה והן אינן מעידות על אומד דעתו של א. בשעת עריכת צוואתו. אין בהן, לא ראיה קונקלוסיבית, לא ראייה ישירה ואף לא ראיות נסיבתיות רלבנטיות אשר יש בהן כדי להקים את התשתית העובדתית הנדרשת על מנת לעמוד בנטל הכבד הרובץ על כתפיהם של התובעים ולזכותם בסעדים הדרקוניים שביקשו. לא הוצגה אף לא עדות אחת של גורם חיצוני כלשהו, שאינו חף מאינטרס ישיר בתוצאות המשפט ולא הוגש ולו מסמך אחד התומך בטענותיהם באשר לרצונו האחרון והברור של א. בצוואתו, העומד כביכול בסתירה לצוואתו הכתובה וללשונה כפשוטה.
לטענת הנתבע 2 הוכח מעל לכל ספק כי השוויון המוחלט לא היה נר לרגליהם של א. ז"ל וא. במהלך חייהם. למעלה מזה, גם אם אכן היו פועלים על פי עיקרון של שוויון, הרי אין בכך כדי להעיד על רצונו של א. ז"ל להבטיח כי ילדיו ירשו אותו, או על רצונו להגביל את עצמו ו/או את א. לגבי רכוש שיירשו ורכושם שלהם.
בחירתה של נ., שלא לחשוף את גרסתה ולא לתרום את חלקה ההכרחי והמתבקש לחקר האמת בסוגיות השנויות במחלוקת, ללא הסבר כלשהו מצידה, משמשת לחובת התובעים. מהימנעותה יש להסיק רק מסקנה אחת: גרסת התובעת, לו היתה מובאת, היתה יכולה רק להזיק לגרסת התובעים ולחזק את עמדת הנתבעים.
דין עילת הטעות להידחות על הסף מחמת התיישנות. עילת הטעות הנטענת שנפלה בצוואתו של א. ז"ל, אם וככל שישנה כזאת, נולדה בשנת 1996 ורק כעבור 11 שנים הוגשה התביעה, ומשכך דינה להידחות על הסף. לטענת הנתבעים העילה התגבשה רק מעת שהבינו כי א' פועלת תוך הפרת עיקרון השוויון, וכי אין בכוונתה ליישמו. ציפייתם הנטענת של התובעים באשר לאופן פעולתה של א., הינה ציפייה שאינה ראויה להגנה, ואין בה כדי לשנות במאומה מהמועד לתחילת מירוץ ההתיישנות בעניין הטעות שנפלה כביכול בצוואת א. גופה, המתפרשת מתוכה ועל פי תוכנה. עילת התביעה הינה טעות בצוואה והתגבשותה הינה לכל המאוחר עם חשיפתה של הצוואה והעמדתה במבחן הקיום. אופן פעולתו של יורש על פי הצוואה, הפוגע בציפייה שאינה מעוגנת בצוואה או בדין, אינו קשור כלל לטעות הנטענת בצוואה ואינו יכול להוות המועד לקום העילה, או להתגבשותה.