להלן אתייחס לכל אחת מהטענות בפירוט, אולם תחילה המסגרת הדיונית, במסגרתה ניתנת לי הסמכות לעשות כן;
מקור הסמכות העיקרי לפרשנות צוואה נמצא בס' 54(א) לחוק הירושה תשכ"ה 1965 (להלן: "חוק הירושה"), אשר זו לשונו:
"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
סעיף 54(א) לחוק קובע דרך פעולה ברורה שבה על הפרשן לפסוע בשעה שעוסק הוא במלאכת פרשנות הצוואה: קודם כל, עליו לבחון את המשתמע מתוך לשון הצוואה. רק אם בדרך זו הצוואה עודנה טעונה פרשנות, עליו לבחון נסיבות חיצוניות. דרך זו קרויה "תורת שני השלבים". דהיינו – בשלב הראשון, פרשנות פנימית מתוך הצוואה עצמה, ורק אם הצוואה עצמה לא נותנת פתרון, שומעים ראיות על נסיבות חיצוניות. "תורת שני השלבים" נקבעה כהלכה לעניין פרשנות הצוואה בפסקי דין רבים, כשהמפורסם בהם הינו ע"א 239/89 שורש נ' גלילי, פ"ד מו(1),861. "תורת שני השלבים" והלכת שורש היו לדרך המקובלת לפרשנות צוואה שעליה התבססו בתי המשפט בפסיקתם במהלך השנים.
בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, העמיד הנשיא ברק בספק את תוקפן של "תורת שני השלבים" והלכת שורש והציג את שיטת הפרשנות ה"חד שלבית". שיטת הפרשנות ה"חד שלבית" כשמה כן היא - מדובר בהליך "חד שלבי" הממזג את שלב הפרשנות הפנימית והחיצונית יחדיו. דהיינו, הפרשן רשאי לפנות לנסיבות החיצוניות באופן חופשי, ללא מגבלות פורמאליות, גם כאשר לשון הטקסט המשפטי ברורה. (ש. שוחט, מ. גולדברג, י. פלומין, דיני ירושה ועזבון, הוצאת סדן, מהדורה שישית, תשס"ה 2005 בעמ' 127-133).
ובלשונו של כב' הנשיא ברק, פרשנות צוואה הינה: "... שליפת הנורמה מתוך הטקסט. הפרשן של הצוואה קובע את משמעותה המשפטית של לשון הצוואה מתוך מגוון משמעויותיה הלשוניות" (מתוך: ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817, (להלן: "פרשת טלמצ'יו")).
--- סוף עמוד 27 ---
ועוד לעניין זה מתוך ספרו של כב' השו' ברק, פרשנות במשפט (כרך חמישי – פרשנות הצוואה), תשס"א בעמוד 127:
"הכל מסכימים כי על אומד דעתו של המצווה יש ללמוד מתוך הצוואה עצמה. בה הביע המצווה את רצונו, ומתוכה ניתן ללמוד על רצונו זה. מקור זה הוא אמין, שכן הוא מעשה ידיו של המצווה המכוון במישרין להבעת רצונו. כמובן, מסכימים הכל, כי ייתכנו נסיבות שבהן יהיה מותר לצאת מתוך דלת האמות של לשון הצוואה ולחפש מחוצה לה נתונים על אומד דעתו של המצווה. כך הדבר, כאשר בחינתה של הצוואה אינה מעלה אומד דעת ברור שעל פיו ניתן לפתור את הבעיה הפרשנית הניצבת בפני השופט...".