על כן כעולה, בפרשנות הצוואה ובחתירה לאומד דעת המצווה יש לקחת בחשבון הן את לשון הצוואה והן את תכליתה.
לעניין זה נאמר בפרשת טלמצ'יו:
"בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד דעת המצווה. בעיית היסוד בפרשנות הצוואה- כמו בפרשנותו של כל טקסט משפטי – היא ביחס בין הלשון לאומד הדעת, בין ה'גוף' (ה- verba) לבין ה'נשמה' (ה- voluntas)...".
לדברי כב' הנשיא ברק בספרו (שם, בעמ' 157-163) לשון הצוואה היא מרכיב מרכזי בקיומה, ומרכיב מרכזי בפרשנותה. באין טקסט אין פרשנות של הטקסט. הלשון היא האמצעי אשר דרכו מתגשמת המטרה. ללשון הצוואה שני תפקידים: ראשית היא קובעת את גבול המשמעות הלשונית של הצוואה, ושנית היא אמצעי שבעזרתו מגשים המצווה את אומד דעתו, אם כי היא לא מקור בלעדי. יחד עם זאת, אין לשכוח כי ללשון יש מגבלות: לא בכל מקרה מצליחה הלשון להעביר מסר ברור, ולא תמיד מבין הקורא את דברי המצווה באופן בו הוא רצה כי דבריו יובנו.
בהנחה כי למונח בצוואה יש יותר ממשמעות לשונית אחת, על מנת לפרשו, ובהתאם לאמור בהוראת החוק, יש לפנות ל"נסיבות חיצוניות". לגישתו של כב' הנשיא ברק בספרו (שם, בעמוד 225-241), נסיבות אלה כוללות את הנתונים עד לעריכת הצוואה, נתונים באשר למה שהתרחש בעת עריכתה, ונתונים על אירועים שהתרחשו לאחר עריכת הצוואה והמלמדים על אומד דעתו של המצווה בעת עריכתה. אין להבחין פורמאלית בין "פרשנות פנימית" (דהיינו, לשון הצוואה עצמה) לבין "פרשנות חיצונית" (דהיינו, פנייה לנסיבות
--- סוף עמוד 28 ---
חיצוניות לצוואה). על אומד דעת המצווה יש ללמוד מכל מקור אמין, תוך הכרה במעבר חופשי ללא מגבלות פורמאליות, בין הצוואה לנסיבות עריכתה, עד כדי אפשרות תיקון התפיסה הראשונית באשר לאומד דעתו של המצווה כפי שהוא עולה מלשון הצוואה.
במסגרת הנסיבות עד לעריכת הצוואה, על הפרשן ללמוד את הנתונים הרלוונטיים על המצווה: רקעו, אופיו, מבנה משפחתו וכדומה. עליו להכיר את היחסים שבין המצווה למוטבים המוזכרים בצוואה ובינו לבין אלה שנמנע מלצוות להם. במסגרת נסיבות אלה, יש לכלול גם צוואה קודמת שערך המנוח – בין שהצוואה החדשה מוסיפה על הקודמת ובין שהיא מבטלת אותה; בין שהצוואה החדשה מזכירה את הצוואה הקודמת ובין שהיא מתעלמת ממנה; כן ניתן להתחשב – כחלק מהנסיבות – בטיוטות של צוואה שערך המצווה. בעניין זה יש לגלות זהירות מרובה. לעיתים השוני בלשון מצביע על שוני באומד דעת. לעתים השוני בלשון לא בא אלא לשם זהירות, ואין בו ביטוי לשוני באומד דעת.