לטענת התובעים, בתמצית (וכפי שפורט מעלה, בטענות הצדדים, בהרחבה) הביטוי "ללא הגבלה" מתייחס להיקף הרכוש, דהיינו הביטוי מתייחס להיקף וסוג הרכוש שלגביו מתייחסות הוראות הצוואה, ובשום אופן לא לכוח המשפטי שיוותר בידי א. לגבי הרכוש. הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי הביטוי מתייחס לא., ומאפשר לה עצמה פעולות "ללא הגבלה", ברכוש.
--- סוף עמוד 34 ---
לעניין התיבה "הנכסים שיישארו בעזבוני" טוענים הנתבעים כי היא מצביעה על כך שא. ז"ל הכיר בכך שא., כמוהו, רשאית לעשות ברכושה כבתוך שלה, וכן כי א. ז"ל וא. התכוונו להוריש לילדיהם לכל היותר מה שיישאר לכל אחד בעזבונו הוא, אם יישאר לאחר פטירתם, תוך שהם מבהירים כי החירות והכוח לעשות ברכושם כבתוך שלהם עד יום מותם, נשמרים בידיהם במלואם.
אני סבורה כי מקריאת הצוואה פשיטא, הביטוי "ללא הגבלה" מתייחס לרכוש ולא לא., ואילו הכוונה היא לכל סוגי הרכוש: אם כספים, מיטלטלין, רכוש עסקי, מניות, מקרקעין וכיו"ב. כמו כן נראה כי "הנכסים שישארו בעזבוני" מתייחס לחלק הראשון במשפט והוא, אם א. תלך לעולמה לפני א. – ואז הכוונה היא שמה שיישאר בעיזבון, או ליתר דיוק ברכוש – לאחר שא. תלך לבית עולמה, יתחלק בין הילדים. אולם בכל מקרה, גם אם תתקבל פרשנות התובעים לכל אחד מהביטויים וגם אם תתקבל פרשנות הנתבעים להם, הרי שאין בכך די על מנת להצביע על כוונה להגביל את כוחה של א. מלשנות את הצוואה.
במקביל, יש לפנות לנסיבות החיצוניות, החורגות מלשון הצוואה ולבדוק האם יש בהן כדי לתרום לפרשנות הצוואה.
בחינת הנסיבות החיצוניות
אקדים אומר כי לאחר עיון מעמיק, בדיקה ושקילה – איני סבורה כי עלה בידי התובעים להוכיח כוונה של א. ז"ל להגביל את א. מלשנות את צוואתה.
מהמכלול הרב של הטענות ניתן לזקק מספר טענות או "נסיבות" הרלוונטיות לענייננו:
האחת הינה האירגון מחדש בחברה. אין ספק ואין מחלוקת כי בין השנים 1988 ל – 1990 נעשה בחברת ר. "אירגון מחדש" (או "רה ארגון" או "התנתקות"), בעקבותיו י. (הנתבע 2) וד. (בעלה של נ., התובעת מס' 2) לאחר קבלת חלקם, וכפי שסוכם, סיימו את עבודתם בחברה. ר. ובנו ג. נשארו לעבוד בחברה, ביחד עם א. ז"ל.
לטענת התובעים שיאו של מהלך זה והמשך ישיר לו היא הצוואה, שעל פי תוכנה י. ונ., אשר הם או מי מטעמם אינם עובדים עוד בפועל בחברה, יקבלו ביחד עם ר., בחלקים שווים את הרכוש המשפחתי, ובמסגרתו גם את חלקם בשווי החברה, אם כי לא בעין מאחר ור. הוא שימשיך לעמוד בראשה. חיזוק לעמדה זו רואים התובעים במועד עריכת הצוואה, אשר נערכה באותה שנה בה הושלם המהלך. הנתבעים, לעומת זאת, לא קושרים בין הדברים.