--- סוף עמוד 35 ---
אני סבורה כי גם המהלך העיסקי/ אירגוני בחברת ר. וגם המפורט בס' 4 לצוואתו של א. ז"ל, אכן מבטאים אותו הלך רוח, והוא הפרדה משפחה מעסקים, לפחות בכל הנוגע למספר בני משפחה (י., נ. ובעלה ד.). גם סמיכות המועדים בין השנים בהן תהליך זה הוצא אל הפועל, לבין המועד בו נערכה הצוואה, יש בו כדי לחזק מסקנה זו. יחד עם זאת, איני סבורה כי ניתן לקבוע חד משמעית כי המפורט בס' 4 לצוואה הינו "שיאו של התהליך", וזאת מהעובדה הפשוטה כי על פי עדויות הצדדים גם י. וגם נ. קיבלו כבר במועד עזיבתם את החברה את חלקם בה. כלומר, ההפרדה היתה מוחלטת, ועם סיום התהליך הרי שרכוש החברה ומניותיה, היו רובם ככולם בידי א. ז"ל ור., בעוד ששווי חלקם של י. ונ. הועבר להם, במלואו.
זאת ועוד, אני סבורה כי הדגש במנגנון המפורט בס' 4 לצוואה הינו דווקא ההפרדה בין ניהול החברה המשפחתית לבין שוויה, ולאו דוקא החלוקה השוויונית בין שלושת הילדים, כפי שמנסים התובעים לטעון. הבולט הוא כי א. ז"ל ביקש למנוע הישנות מצב בו שלושת ילדיו (או מי מטעמם) ישובו ויחזיקו במושכות הניהול בחברה, ועל כן טרח ופירט בצוואתו את אופן חלוקת הנכסים בעין, לאחר מותו. אין זה מצביע כי בכך יצר התחייבות משתמעת על כוחה של אשתו מלשנות מצב זה, אם תרצה בכך.
השנייה הינה מערכת היחסים בין א. ז"ל לא.. אין מחלוקת כי בין א. ז"ל לא. שררה מערכת יחסים מיוחדת במינה, של אהבה, כבוד ושיתוף.
על כך מדבריה של א., בדיון מיום 26.6.07, בעמ' 164 לפרוטוקול:
"ש. מה היה הרכוש שלכם כשאתם נישאתם?
ת. לא היה לנו רכוש, היתה לנו אהבה, שום רכוש לא היה לנו.
ש. והאהבה הזאת נשמרה לכל אורך חיי הנישואין שלכם.
ת. נכון.
ש. אתם מעולם לא נפרדתם, נכון?
ת. לא.
ש. לתקופה קצרה או ארוכה.
ת. כל נסיעה רק ביחד שהיו הילדים קטנים, אנחנו לא יצאנו מהארץ, כל אחד לחוד. אפילו פספורט, היה לנו פספורט אחד".
כפועל יוצא טוענים התובעים כי א. ז"ל סמך על א. כי לא תשנה את צוואתו. שזה היה מעין אימרה ברורה מאליה במערכת היחסים ביניהם.
וכן מתוך עדותו של י., בדיון מיום 26.6.07 בעמ' 135 לפרוטוקול:
--- סוף עמוד 36 ---
"עו"ד מויאל: אז התשובה שלך לשאלה למה א. לא כתב כלום ולא הגביל, זה כי הוא סמך על אמא?
ת. חד משמעית. אבי ראה בזמן שהוא כתב את הצוואה, את הצוואה של אמא, שאמרה את אותם דברים,
ש. בסדר, ולכן הוא לא כתב.
ת. שאמרה שאחרי מותה הכל הולך אלינו.